עוד יום אחד

פרק 39- קרדיט

״אני מניח שנישאר רעבים בזמן הקרוב.״ הוא אומר כשאני נועלת את הדלת לחדרי אחרינו.

״כן, אה?״ אני נאנחת וצונחת אל המיטה. ״בכל מקרה כבר יצא לי התיאבון לשבוע הקרוב.״

תומס מתיישב לצדי ומניח ידו על בטני. מגעו מעביר בי רעד בשנייה הראשונה, ומיד לאחר מכן הופך מנחם ונעים. ״לפחות עכשיו הוא יודע שאת יודעת.״ הוא אומר. ״ג׳ון לא אדם רע, את יודעת את זה.״

״אני יודעת... זה פשוט שאני מרגישה שאני כבר לא יודעת כלום. לא עליו ולא על כלום.״ אני מנסה להסביר את עצמי בהצלחה כושלת.

״אני רק אומר, תתני לו הזדמנות. אל תהיי קשה איתו.״ הוא מבקש ואני יודעת שהוא צודק. ״אם זה יקל עלייך איכשהו, אני יכול להיות פה כשתדברי איתו.״

אני מיד שולחת אל עיניו מבט ספקני בחיוך קטן.

״טוב, אז הוא לא ממש יירצה שאהיה שם. ביג דיל. אם תצטרכי אותי, אני אבוא.״ הוא מחייך בחזרה.

״תודה על ההצעה.״ אני מגחכת ושומטת את ראשי לאחור. ״הלוואי שהייתי יכולה לומר לך שלא אנצל אותה.״

״יש לי הרבה הצעות שאת יכולה לנצל.״ הוא אומר ומטפס מעליי בחיוך שובב, מעביר אצבעותיו על צד גופי באופן שמדגדג אותי ומבריח צחקוק מפי.

״דיי!״ אני מצחקקת בחוסר שליטה כשהוא מגלה נקודה רגישה שלא הכרתי בצד בטני. ״עוף ממני!״ אני מצליחה להזיז אותו אל צדה השני של המיטה ובגלל גודלה המינימלי הוא כמעט נופל ממנה.

״אולי אנצל אותן היום כשנחזור מאליסון.״ אני מחייכת כששפתיי במרחק סנטימטר משלו, יודעת שאני משגעת אותו ברגע זה לפי עיניו המשוטטות וחיוכו הבלתי נשלט. ״אבל עכשיו אני צריכה להתקלח.״

״לפחות נתת לי משהו לחשוב עליו בזמן שאני מחכה לך.״ הוא מפלרטט באגביות ואני לא יכולה שלא להתפלא מהמהירות שבה מצליח להתאקלם במצב החדש.

״אז מה אנחנו אומרים להם?״ תומס שואל כשהוא חונה ליד ביתה של אלי. ״רק כדי שנהיה מתואמים הפעם.״

״אני לא יודעת... מה אתה חושב?״ אני אומרת בתקווה שלא ירצה להסתיר מהם את זה. כי אני יודעת שלאלי אני חייבת לספר. ואני גם ממש לא אצליח להסתיר.

״אני לא רוצה להסתיר שום דבר.״ הוא מכבה את הרכב ומסתכל עליי. ״אבל אני מבין אם תרצי לחכות.״

״לא, לא. זה בסדר. אני שמחה שאתה חושב ככה. אולי ננסה להתנהג כרגיל, אבל גם לא נכחיש אם ישאלו?״ אני מציעה. אני לא רוצה שנתחיל להיות זוג דביק לידם. אני רוצה שנמשיך להיות חבורה כרגיל, כמו שמאיה ווויל מתנהגים. או שון ואלי.

״כן. זה מוצא חן בעיניי.״ הוא מסכים ונושק לראשי, מה שמעלה חיוך קטן וכן על פניי, ואז פותח את דלתי מפנים הרכב ויוצא מצדו שלו.

אני נוקשת על דלת הבית של אלי כשאני מגיעה אליה. השעה חמש וחצי ואין לי שמץ של מושג אם כולם כבר שם ואנחנו מאחרים או שאף אחד עוד לא הגיע וכולם שמים פס על השעה.

״רגע!״ אני שומעת במעומעם את קולה של אלי קורא מתוך הבית.