כפי שצפיתי, לא הצלחתי להירדם במשך כל שאר הלילה, גם בחלקים שתומס עדיין נכח. אני חושבת שבאיזשהו מקום אפילו לא ניסיתי להירדם מרוב הפחד לחזור אל עולם החלומות הנורא הזה. בשלב מסוים, כשכבר נרגעתי מספיק, התחלתי להרגיש רע שאני מונעת שינה מתומס ואמרתי לו שהוא יכול לחזור לחדרו.
הוא כמובן לא הסכים לעזוב אותי עד שהבטחתי לו שאני כבר רגועה לגמרי וממש לא רוצה להסתבך עם אבא שלי. מה שהיה לא נכון אבל הוא לא התווכח. הוא חזר לחדרו לפנות בוקר, ממש דקות בודדות לפני שאבא עלה חזרה אל החדר. היה לנו מזל.
כשאבא נכנס לחדר, העמדתי פני ישנה כדי לא להצטרך לנהל את שיחת הספק-נזיפה ספק-דאגה שיטיח בפניי. ואז שכבתי במיטה בעיניים פקוחות במשך שעות ארוכות עד שהשעה הייתה מאוחרת מספיק כדי לקום, להתקלח ולאכול קערה קטנה של דגנים.
כשסיימתי עם אלו, יצאתי אל ביתה של אלי. למען האמת, לא הודעתי לה שאני מגיעה, ואני די בטוחה שהיא עוד ישנה, אבל הייתי צריכה לצאת מהבית כבר או שאשתגע. אני שומעת מוזיקה בדרך ונהנית מהבריזה החמימה של שעות הבוקר המוקדמות.
אני תוחבת את האוזניות החוטיות שלי אל כיס המכנס שלי כשדלת ביתה ניצבת מולי. ילד קטן פותח את הדלת בהיסוס. ״היי, מייקי! זוכר אותי? אני סופי.״ אני מחייכת אל עיניו הגדולות שמציצות מהפתח הקטן שהדלת יצרה.
״מייק! כמה פעמים אמרתי לך לא לפתוח את הדלת מבלי לקרוא לי?״ אמה של אלי נוזפת בבנה הקטן וניגשת אל הדלת. ״סופי! כמה טוב לראות אותך שוב! קבעת עם אליסון?״ היא נראית מבולבלת. ״אני די בטוחה שהיא עדיין ישנה, אבל אני יכולה ללכת להעיר-״
״לא, אין צורך!״ אני ממהרת להגיד. ״האמת היא שלא קבעתי איתה ופשוט ניסיתי את מזלי בתקווה שתהיה ערה. אבל הכל בסדר, אין צורך להעיר אותה, אני אחזור מאוחר יותר.״ אני אומרת בחיוך נעים ובנימוס.
״שטויות! בואי, מארק כבר במטבח, תכף יהיו לנו פנקייקים ושוקו.״ היא מובילה אותי אל שולחן האוכל. ״או שאת כבר שותה קפה? אצלנו השניים האלו נשארו ילדים קטנים. טוב, אחד מהם באמת ילד קטן. אבל אלי...״
״אני כבר בן ארבע, אני לא קטן בכלל!״ אחיה הקטן והשקט של אלי ממהר להתגונן.
״שוקו יהיה בסדר.״ אני אומרת.
״נהדר. מייקי, תראה לסופי איפה לשבת כשאני הולכת להביא את האוכל, בסדר?״ היא מבקשת מבנה והוא מהנהן בביישנות בתגובה.
מייק עוקף אותי בריצה מהירה ואז במאמץ רב הוא גורר לאחור את אחד מכיסאות העץ, כמו ג׳נטלמן אמיתי. ״הנה, שבי. ואני אשב לידך.״ הוא מודיע בקולו הקטן. ״אפשר?״
״בטח.״ אני מבחינה בחולצת הספיידרמן שלובש. ״אתה אוהב את ספיידרמן?״ חיוך ענק ונבוך מתפרש על פניו והוא שולח את ידו קדימה כמו יורה קורי עכביש.
YOU ARE READING
עוד יום אחד
Romansaהקיץ התחיל. סופי לא יכולה לחכות לטרוף את החיים. תומס, החבר הכי טוב שלה, תמיד שמר עליה ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה. אבל ריף, הלקוח הקבוע בבית הקפה שבה עובדת מסקרן אותה ונראה כל כך חלומי עבורה. מי יהיה שם בשבילה כשהחיים יתחילו לטרוף אותה? מ...
