עוד יום אחד

פרק 5-פרנץ׳ טוסט

״אני בבית!״ אני צועקת וטורקת את הדלת אחריי.

״אני בחדר.״ אבא קורא בחזרה בקול שקט ואני בקושי מצליחה לשמוע מה אומר.

אני נכנסת לחדר והוא שוכב במיטתו וצופה בטלוויזיה הישנה. אני מתיישבת על קצה המיטה.

״מה נשמע, מותק?״ חיוכו הרך מקבל אותי באהבה ואני כמעט מרגישה אשמה על שהוא נשאר לבדו כל היום. פתאום הוא נראה לי מבוגר יותר, כאילו הזדקן בעשור מאז הבוקר. פניו התחדשו בקמטי עייפות נוספים.

״רציתי להודיע לך שמצאתי עבודה חדשה. במפעל חשמל בעיר. אז ייתכן שאיעדר לעתים קרובות יותר ממקודם.״ הוא אומר.

אני מחייכת בהתלהבות, ״אבא, זה נפלא!״

זה באמת נפלא, הוא כבר חצי שנה מובטל והמצב מתחיל להקשות יותר ויותר. אני משלמת את חשבונות החשמל כבר חודשיים מאחורי גבו.

אני קמה ומיד מחבקת אותו. ידיו הגדולות עוטפות אותי מבלי לקום מהמיטה והוא מחייך. תמיד היה כל כך צנוע, הוא לא יוכל להראות לי עד כמה הוא שמח מזה. ״אלו חדשות מדהימות.״

״אגב חדשות מדהימות, מישהו התקשר אליי ואמר שמצא את הטלפון שלך.״ פי נפער בחוסר אמונה ומיד מתעקם לחיוך רחב. איזה אושר. כבר חשבתי שאצטרך לחסוך חודשים לטלפון חדש.

״הוא בדרך לפה.״

״מי זה?״

״אחד... ריף.״

אני שומעת את הצלצול בדלת מהחדר בקומה השנייה.

אני יורדת במדרגות במהירות לקומה הראשונה ומאיטה כשני מטרים מהדלת, מסדירה נשימה כמה שניות ומסתכלת בעינית הדלת. זה אכן ריף. אילו בושות.

רוגע, סופי. הוא רק יביא לך את הטלפון ויילך.

אני פותחת את הדלת. בחצי שנייה עיניי בוחנות אותו, הוא נשען על צד הדלת, בשיער פרוע ו״גופיית סבא״ לבנה. הוא מהמם, השיער שלו לא הספיק להתייבש מהמקלחת והבגדים היום יומיים נראים עליו איכשהו חגיגיים.

״ריף.״ אני אומרת כאילו זו ברכת שלום. השם מתגלגל על לשוני ובא לי להגיד אותו שוב ושוב ושוב.

״סופי.״ הוא מחייך ומחזיר באותו הטון. ״מצאתי את הטלפון שלך.״ הוא מושיט לי אותו.

״אני יודעת.״ אני לוקחת אותו מידו ולרגע אצבעותינו נפגשות. אני נאבקת בכל הכוח בצורך להדליק את הטלפון ולכתוב לאליסון על הסיטואציה הנוכחית.

״את מתכוונת להזמין אותי להיכנס?״ הוא אומר, בחיוך חצוף.

אני מציצה מעבר לכתפי ומוודאת שאבא לא באיזור. זה מה שחסר לי, שהפעם הראשונה וכנראה היחידה שריף יהיה בביתי, תהיה עם אבא שלי. אני פותחת את הדלת לרווחה ומאפשרת לו לצעוד פנימה.