עוד יום אחד

פרק 41-אל תסתכל עליי.

יד קשה אוחזת בעורפי ומרתקת אותי למקום ללא יכולת לזוז.

״שלא תעזי להוציא עוד מילה.״ קול זר נוהם באוזני ואז מנתק לאט את השיחה.

אני מנסה להוציא משהו מהפה שלי. לקלל אותו, להתנצל ולהתחנף, אבל כלום לא יוצא.
התחושה של ידו סביב עורפי חונקת אותי. אני חוששת מהרגע שבו אאלץ להסתכל אחורה עליו. איך בכלל אמשיך משם?

״ילדה טיפשה... היה עדיף אם היית נשארת אצל החברה שלך.״ הוא אומר ומשחרר אותי, מאפשר לי לקחת נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.

אני מצליחה להעיף מבט אל האיש הזר ובכל זאת נמנעת מכל סוג של קשר עין. הוא צעיר, אולי בשנות העשרים או השלושים לחייו. גדול מאוד, גבוה, זרועותיו מנופחות משרירים עד כדי כך שידיו לא נפגשות עם צד גופו. הוא די מטופח, לחייו מגולחות וזיפים מעוצבים על סנטרו.

וידיו מוכתמות בדם.

״ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך. איש זקן.״ הוא ממלמל לעצמו בזעם ובועט בצד גופו של אבי כאילו היה שק קמח ולא בן אדם.

אבל הוא חי. הוא התכווץ. הוא חי.

אני נמלאת כוחות חדשים בבת אחת, ראייתי מתבהרת יותר והקול חוזר לגרוני. ״תצא לנו מהבית!״ אני צורחת עד שקולי מצטרד ונשבר.

״אל תחצי גבולות, גברת. את היחידה שתתחרט על זה.״ הוא מגיב מיד בכעס ומתקרב אליי צעד צעד. ״אני בא לטובתך פה, בסדר? אין לי שום דבר נגדך, אם רק תשתפי פעולה ולא תפריעי לי.״

אני לא מצליחה לפענח את המבט בעיניו. אם כדאי לי לפחד או להרגע.

״מובן?״ הוא נוהם כשהוא עומד חמישה סנטימטרים ממני.

אני פותחת את הפה לענות וכמו מתוך אינסטינקט ברכי נשלחת במלוא החוזקה אל האזור הרגיש שלו. אני מפספסת ופוגעת בצד מפסעתו.

אבל כנראה שזה מספיק כדי לעשות את העבודה. ברכי מכה בו כמו מכת חשמל כשהוא קופא במקום ואז מתקפל בכאב.

״בת ז...״ הוא נאנק מכאב.

בעשירית השנייה שהתפנתה לי לברוח מאחיזת ידו עוברות במוחי כל האפשרויות הנתונות.

אני לא רוצה לברוח אל מחוץ לבית ולהשאיר את אבא איתו לבד.

אני לא רוצה גם לאפשר לו לברוח ולצאת מזה בקלות.

אני מנצלת את הרגעים האלו ורצה אל אבא. ״אתה בסדר?״ קולי נשבר בחוסר אונים כשאני מתיישבת לידו. עכשיו אני יכולה לראות בבירור את החזה שלו מתנפח קלות. אבל לאט. לאט מדי.

״אבא!״ אני צועקת ונוגעת בפניו. עיניו נפקחות קלות.

״בכיס שלי...״ הוא לוחש ואישוניו מתגלגלים לפני שעיניו נעצמות שוב.