גלי בחילה מטביעים את הבטן שלי ומעירים אותי מהשינה. נדרשות לי כמה שניות להיזכר איפה אני-
אני באוהל על החוף, השתכרתי יותר מדי, כבר אור בחוץ. והבנות לא פה.
אני מתיישבת במקומי והראש שלי מסתובב בתגובה לתנועה החדה מדי. אני זוחלת החוצה מהאוהל, צמאה לאוויר שירגיע את הבחילה.
הרוח משפרת את הרגשתי באופן מיידי. אני מזהה ששעת הבוקר עדיין מוקדמת לפי השמיים הבהירים. רק עכשיו אנשים מתחילים להתעורר, להתאושש מאירועי אמש ולהתארגן לקראת היום הקרב, שגם הוא, מסיבה אחת ארוכה ובלתי נגמרת. משהו שהיה יכול להישמע מפתה אתמול, אך היום מרגיש כמו עול, ואני חשה הקלה כשאני נזכרת שהיום אנחנו כבר חוזרים הביתה.
המראה של תומס, שעומד כמה מטרים ממני, תורם גם הוא להרגעת מערכות הגוף שלי. לידו אלי רוכנת אל פח האשפה הציבורי, מאיה אוספת את שיערה ומסיטה את מבטה כשקיא נפלט מפיה אל הפח. אוי, אלי...
״אני לא מבינה, הפעם בכלל לא שתיתי הרבה...״ היא מתלוננת בקול מיואש ולוגמת לגימה קמצנית מבקבוק המים שתומס דוחף לידיה.
בדרך כלל, אני מרחמת על אלי כשהיא נקלעת לסיטואציות שכאלו עקב אלכוהול, מה שקורה לעתים די קרובות, אבל הפעם אני מקנאה. הרעל שנכנס לגופי אתמול ממלא אותי עד הגרון, ואני משתוקקת להתנקות ולהתרוקן. גם אם זה אומר להקיא.
״איך את מרגישה?״ תומס שואל אותי כשהוא מבחין בי.
״זה לא הוגן! את איבדת את זה לגמרי אתמול, ועדיין הכל נשאר בפנים! אני שתיתי בקושי שלושה שוטים, ואני פה מקיאה את חיי...״ היא מחזיקה את בטנה כשגל קיא נוסף תוקף אותה. ״יש לך קיבה של קרוקודיל.״
הסצנה רק מחזקת את הבחילה שאני חשה, ואני מחליטה להתרחק מעט.
תומס פוסע איתי כמה מטרים הרחק מאלי, מותיר אותה עם מאיה. ״את נראית עייפה.״ הוא מבחין.
״מי שמדבר, אתה נראה כאילו לא ישנת שבוע.״ הוא באמת נראה רע. העיניים שלו תשושות והשיער שלו מלא בחול. כאילו מבחין בכך בעצמו, הוא מנער את שיערו ומנקה חלק מהחול. ״ישנת בכלל?״
״לא ממש...״ הוא מודה. ״את בעצמך נרדמת רק לפני שלוש שעות.״ אני לא מופתעת לשמע הדבר בהתחשב בעייפות שלי, וגם עדיין מוקדם בבוקר ואני אפילו לא זוכרת מתי ואיפה הלכתי לישון. אז אני לא מטילה ספק בדבריו.
״תומס, מה בדיוק היה אתמול?״ אני מנסה להשלים תמונה ברורה יותר של הערב. ״כלומר, אני זוכרת דברים מסוימים. כמו האיש ההוא...״ אני נרעדת לזכרון המטושטש של מגע ידו המחפשת את עורי, וההרגשה של הבל הפה שלו על צווארי...
נראה שהזיכרון מרתיע את תומס לא פחות מאשר אותי. ״כולנו התפצלנו בשלב מסוים. כשחזרתי אל הבנים, הם לא ידעו איפה את, אז הלכתי לחפש אותך. פגשתי את אנה והיא אמרה לי שאת שפוכה לחלוטין, איפשהו.״ הוא מסביר. ״אגב, היא הייתה נראית מעוצבנת לגמרי, יש לך מושג מה קרה לה?״
YOU ARE READING
עוד יום אחד
Romanceהקיץ התחיל. סופי לא יכולה לחכות לטרוף את החיים. תומס, החבר הכי טוב שלה, תמיד שמר עליה ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה. אבל ריף, הלקוח הקבוע בבית הקפה שבה עובדת מסקרן אותה ונראה כל כך חלומי עבורה. מי יהיה שם בשבילה כשהחיים יתחילו לטרוף אותה? מ...
