האצטדיון השכונתי הקטן פחות מלא משהיה במשחק הקודם. היציע של הנבחרת שלנו עדיין מפוצץ באוהדים, אך היציע של הנבחרת היריבה כמעט ריק לחלוטין. זה כמעט מעורר רחמים.
התיאורים לא היו מוגזמים, השחקנים בקבוצה השנייה משחקים בחוסר סנכרון מוחלט. אני אפילו לא בטוחה שהם כאלו גרועים, פשוט חסר להם קמצוץ תמיכה מהיישוב ודליים של שיתוף פעולה.
לעומת זאת, חברי הנבחרת של שון מכירים זה את זה כמו את כף ידם. רק לפי המשחק שלהם על המגרש ניתן לראות זאת.
למשל, מספר ׳9׳, בחור גבוה ומרשים, רץ עם הכדור אל כיוון השער של נבחרת היישוב, כל הצופים חושבים שהוא מתכוון לבעוט ישירות אל השער, אך מספר ׳2׳, בחור די קטן בגופו, כבר מכיר את מהלך הצעדים של חברו, ומחכה לו ליד השער.
מספר ׳9׳ בעט את הכדור אל ׳2׳ ברגע האחרון וכך הבקיעו את הגול הראשון ונקבעה הנקודה הראשונה לטובתנו. מאז נקבעו כבר שלוש נוספות.
הפעם אנחנו יושבים קרוב יותר אל המגרש, ומהלך המשחק וחוקיו ברורים לי הרבה יותר. ריף הגיע למשחק עם וויל, כפי שקבעו מראש, וכולנו יושבים בשורה השלישית.
חשבתי שזה יהיה מוזר או מביך, אפילו שהחלטנו להישאר חברים, אבל זה באמת לא כזה נורא. לא אמרתי לו שלום עדיין, כי כל החבורה מפרידה בינינו ואנחנו עומדים בשתי הקצוות, אולי בגלל זה אני לא מרגישה את נוכחותו.
״יאללה, שון!״ אלי צורחת ומנופפת ידיה בהתלהבות, איכשהו מצליחה לתפוס את תשומת לבו. הוא מחייך ומנופף בחזרה ואז מבטו חוזר אל הכדור שנבעט אליו מרון.
״רון, תעשה לי ילד!״ וויל צורח בקול גבוה של בחורה ואיכשהו גם הוא מצליח לתפוס את תשומת לבו של רון, ומקבל אצבע משולשת בתגובה.
האדרנלין של כולנו בשמיים, למרות שהמשחק לא מותח במיוחד כי אנחנו כבר מובילים בארבע נקודות. המגרש ממש מולנו, אנחנו כל כך קרובים, ולכן זה כל כך מעניין! אני מבחינה בכל בעיטה בכדור, אני יכולה לראות את הבעות הפנים של השחקנים. זה מדהים.
זה שוב מדהים אותי לראות את שון על המגרש. על המגרש הוא אדם שונה. הוא מתרוצץ מצד לצד במרץ ללא כל קושי בהתלהבות. הוא מתקשר עם החברים שלו ללא מילים, כמו בטלפתיה.
לעומת זאת, שון הרגיל שאני מכירה הוא אדם סגור. כמובן שככל שעבר זמן מאז שהכרתי אותו כך הוא נפתח יותר וכיום אני כבר מכירה אותו כמו את כף ידי והוא מרגיש בנוח לגמרי בסביבתי. אבל באופן הרגיל שלו, הוא די ביישן.
הוא ואלי הפכים גמורים. אלי יכולה להתחבר למישהו שפגשה באותו היום ולספר לו את כל סיפור חייה. את אלי אפשר לקרוא כמו ספר פתוח. גם כשהיא נסגרת, לא קשה לראות מה הולך לה במוח. אולי דווקא בגלל זה הם שילוב כל כך טוב.
YOU ARE READING
עוד יום אחד
Romantizmהקיץ התחיל. סופי לא יכולה לחכות לטרוף את החיים. תומס, החבר הכי טוב שלה, תמיד שמר עליה ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה. אבל ריף, הלקוח הקבוע בבית הקפה שבה עובדת מסקרן אותה ונראה כל כך חלומי עבורה. מי יהיה שם בשבילה כשהחיים יתחילו לטרוף אותה? מ...
