הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 16

נקודת מבט: עברי

כשאני רואה דרך העינית את יהונתן סוגר את דלת החדר שלו, אני הולך לישון, אבל לפני שהוא נכנס אליו הוא עומד מול הדלת שלי ומסתכל, כנראה שוקל לדפוק ואז מתחרט. הוא כבר יודע שלא אפתח לו.

הניסיון להרדמות נתקל בקשיים רבים כשאני מנסה לגרום לגופי להפסיק לרעוד מהפחד שמה הבחור מאותו ליל שישי יחזור על צעדיו והפעם יהונתן לא יתעורר.

גם כשאני נרדם הפחד לא מתירני רגוע, תמיד הייתי בחור עם שינה קלה, נרדם בקלות וללא בעיות- כך זה כשאתה גדל לצד מאה אחים, יש רעש תמידי בחדר- וגם בישיבה לעולם לא היה רגע של דממה, מי שלא ידע להישאר רדום בזמן צרחות, לא היה יכול לזכות לשינה רציפה. למרות זאת, בזמנים אלו סיוטים פוקדים את חלומותיי, בין אם הם בנויים מזכרונות שישי או תרחישים אכזריים שהמוח שלי ממציא, ואני יכול רק להתחנן לשינה רצופה ורגועה, אך במקום זאת, לבסוף כשאני מצליח להירדם, אני מתעורר לפרקים במהלך המשך הלילה, כל פעם עם דמעות בעיניי וכאב בלב.

לא פלא שגם היום אני מתעורר מיוזע מהמחשבה על כך שהבחור כאן ויהונתן לא, הכאבים פוקדים את כל גופי ועל אף שהם לא מוחשיים אני מרגיש אותם כמו סכין שחוצה את הבשר. הכל . כל . כך. אמיתי. לחזור לעצמי בראש עשרים פעם 'זה לא אמיתי זה לא אמיתי' לא עוזר כשאני מרגיש את הסבל הפיזי על עורי, אני מתחיל להתנשף ומנסה בכל כוחי להשתלט על זה, זה לא אמיתי- זה לא אמיתי!!! אני יודע שזה לא אמיתי!!! עברו שבועות מאז אותו לילה, הגוף שלי לא אמור לכאוב!!

אז למה לעזאזל כואב לי עכשיו? איך זה הגיוני?

לפני שהצעקה יוצאת מפי אני מסתובב לכרית וקובר את פניי, ואז אני יכול להשתחרר לצרוח, לא חושב על אף אחד אחר והאם מישהו שומע, רק מנסה להוציא את הכאב החוצה, קצת פחות לבכות אבל בכל זאת לוותר לעצמי, זה בסדר.

כשהגוף מתחיל קצת להירגע, אני מסתכל על השעון ורואה שיש לי עוד שעה לישון, אבל אין מצב שארדם ולא אהיה אחוז סיוטים וידיים מלטפות בנוקשות, אז הברירה היא לקום ולהתחיל את סדר היום שלי, כשבראשיתו, המשימה היא החלפת המצעים נגועי הזיעה.

בשעה חמש בבוקר, אחרי ג'וינט זריז על החלון (אולי אני קצת מפחד לרדת לבד) אני מכין שתי קערות חלב וקליק, דופק ליהונתן על הדלת אחרי הלילה הסוער ששנינו עברנו, והוא כבר ער, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים, מחייך כשהוא פותח לי את הדלת, ״בוקר טוב״ אני אומר, מנסה להסתכל לו בעיניים, ״קליק וחלב?״

יהונתן מהנהן ובא אחרי לארוחת הבוקר המפוארת שהכנתי לשנינו, ״תסלח לי אם אהפוך את זה לקליק וקפה?״ הוא שואל ושופך את החלב למקציף, מרגיש חופשי בבית שלי, כאילו הוא שלו.

״אני מניח שכל עוד אתה מכין קפה קר״ אני עוצר אותו עוד לפני שהחלב מספיק להתחמם.

״צודק...״ יהונתן מוציא מהמקציף את החלב, ״הוא לא יחזור לפה יותר״ הוא אומר לי, אני יודע, אתמול כשעמדתי והסתכלתי בעינית שמעתי את הדברים שהוא אמר. ראיתי את האגרוף, שעכשיו רק עור מפרקי אצבעותיו שמעט מגורה באדמומיות מראה את הזכר אליו.