הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 28

הערת הכותבתתת להזכיר לכן שהצבעות ותגובות עושות לי את היום♡

נקודת מבט עברי

בהמשך הימים יהונתן שולח לי הודעה על כך שנזפו בו בשל חוסר ההגעה, הוא חייב להראות נוכחות אך לא יישב לידי.והוא אכן לא יושב, בגלל שהוא מכבד את בקשתי, או כיוון שאני דואג לשבת בין שני אנשים ולא לתת לו פתח, גל לצידי משמאל, ובחור לא ידוע מימין. אני חושב עליו הרבה, על הגוף שלו, על כוס הקפה של הבוקר שהיינו חולקים בשבועות האחרונים, החיוך הנעים והחיבוק החם. ופאק, כמה שהוא יפה.

בזמן שיהונתן לא מסתכל עלי, אני מרים מבט ומסתובב מעט לאחור, מביט בו כשהוא מקשיב למורה, הוא כל כך יפה, כל כך גברי, ופאקינג מושך. אני לא מפסיק לחשוב על איך גם אנשים יפים יכולים להיות רעים, וזה מפתיע. בדרך כלל הפנימיות מתנקזת לחיצוניות, רואים את זה לדוגמא בקמטי כעס לאנשים בעלי מזג חם, או קמטי חיוך לאנשים נעימים. אבל אם אחשוב על כך, הבחור מהמועדון נראה פשוט, ואולי אפילו היו לו כמה מאפיינים נראים לעין של אדם טוב, והוא בטוח שלא כזה. כך שאיני יכול ליפול ברגלי יהונתן, על אף שהחיוך על פניו באופן כמעט קבוע.

"אתה עובד היום?" גל מתיישב לידי ואני מסתכל עליו, אולי בעצם...

נקודת מבט: יהונתן.

עברו שבועיים ואני לא מצליח על דרך לגרום לו לבטוח בי, וזה קורע אותי מבפנים לראות אותו כל בוקר ולא להכין לו קפה, אני אפילו מתגעגע לעוגיות הקטנות והמוזרות שלו. אבל שום דבר לא עוזר; הוא לא מוכן לוותר, ואני לא יודע אם הוא אי פעם יסלח לי.

אני כנראה הפעלתי אצלו איזה טריגר, כי מבחינתי... אני לא חושב שעשיתי הרבה. אבל בשבילו זה היה משמעותי, וזה מה שחשוב. אולי אני זוכר את הדברים גם בעין אחרת כי הייתי שיכור. לא שתיתי מאז אותו יום. אסור לי להאשים את האלכוהול- כמובן, זה אני הבעיה. אבל אם יש לי דרך להפחית, ולהתנהג בצורה יותר ראויה, אני אעשה הכל. אז לא אשתה.

בשיעור חדו״א אני מתיישב בקצה השני של הכיתה, מיקום שממנו צריך רק להרים מבט ויש נוף נהדר אל עברי, אני שולח אליו הרבה מבטים, מקווה ששלנו יפגשו במקרה- אני כן מרגיש אותו מסתכל עלי, אך ברגע שאני מנסה לתפוס את מבטו הוא מוריד את עיניו, או שהכל אצלי בדמיון. חדו"א זה השיעור שעברי הכי מתקשה בו, אני מכיר את עברי היטב, כך שאני יודע שלרוב הוא מגיע לבית וצופה שנית בהקלטת השיעור רק כדי שהחומר ישקע, אני יודע שגם היום הוא יעשה זאת, לפי המצח המכווץ מבלבול מדברי המורה, אני כל כך רוצה להתיישב לצידו ולהסביר לו את החומר, הוא כנראה שוב שכח את המשוואה ההיא של הווקטורים שכל הזמן פורחת מזכרונו, רק ללחוש לו אותה באוזן ולראות אותו מסמיק יעשה לי טוב בלב.

אפשר להאמין כי גל החליף את מקומי, עברי יושב לצידו כבר כמה ימים, ועכשיו כשאני מסתכל לעומק, אני יכול לראות את גל מניח יד על ירכו של הבחור שלי, טוב, לא ממש שלי אבל... עברי. גל מניח יד על עברי, ועברי לא מזיז אותה, למה הוא לא מזיז? כל הפאקינג כיתה יכולה לראות עכשיו בהפסקה, כשגל מלטף את הזרוע שלו, בדיוק כמו שאני הייתי עושה בחדרי חדרים. כמו שניסיתי להחזיק את ידו בתל אביב והוא החליק את אצבעותיו משלי, בורח. למה מגל הוא לא בורח?