הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 5

נקודת מבט: עברי

אחרי שאני מתקלח ומחליף בגדים, אני משתדל להמשיך את היום כרגיל, לחדר כושר אני לא הולך כי אני ריאליסטי ואין אזור בגוף שלא כואב לי, אבל אני לומד הרבה, וזה מכפר על הכל כי הלימודים הם בעדיפות הראשונה בכל אופן. אני לא כותב. אני בדרך כלל לא ממשיך את הספר כשאני מדוכא כדי שזה לא ישפיע על מהלך העלילה. כמו שאמרתי -אני לא מנסה להפוך אותו לדרמה קודרת אז אני אצטרך לקחת ממנו הפסקה, בכל אופן אני עדיין מתקשה להמשיך איתו אחרי הגילוי על החור בעלילה.

התרגילים במתמטיקה עוזרים לי להשכיח קצת את אתמול, למרות שכל שניה שאני יושב היא יותר גרועה מהאחרת, בשלב מסויים אני קם וממשיך לעשות את התרגילים בעמידה, שגם היא כואבת אבל פחות.

כשאני עושה הפסקה בשביל להכין אוכל אני לא מפסיק לבכות, אבל זה בסדר, כי זה לא מפריע ללימודים, הגוף שלי עדיין כואב ואני עדיין מטושטש, אני רק מחכה שזה יפסיק. ואני חייב סיגריה.

אני מסתכל מלא ייאוש על הארון, בשביל למנוע מעצמי לעשן כשהגעתי לדירה החבאתי את חפיסת הסיגריות מעל הארון, עם העוגיות. חשבתי מה שרחוק מהעין, רחוק מהלב. וצדקתי, זה באמת מנע ממני לעשן ולזלול עוגיות הרבה פעמים.

אבל עכשיו כשאני יודע שאני צריך סיגריה, ואני לא שוקל אפילו למנוע אותה ממני, אני נאנח כשאני רואה את המרחק שמפריד בינינו, אבל מניח את כף הרגל שלי על ידית הארון ומתחיל לטפס, אני חושש ליפול אבל בסוף מצליח ונעמד על השיש, לוקח את את החבילה.

אני לוקח שתי סיגריות מהחפיסה, מצית, עוגיה, ומסתכל במראה, אני לא יכול לצאת ככה, העיניים שלי אדומות והפנים גם סמוקות מהבכי, אני חייב לתת לזה כמה דקות. אני אמנם לא מכיר אף אחד במעונות, אבל אני לא עומד להיות 'המשוגע שבוכה כשהוא מעשן'.

אחרי כמה דקות בהן אני בוהה במראה עד שאני מחליט שההשתקפות שלי היא על גבול ההגיוני, אני מרכיב משקפי שמש, שם סוודר למרות שהשמש זורחת, ומוסיף ללוק את כובע השמש שאני שם בחדר הכושר, אולי הגיע הזמן להתחיל להסתובב איתו גם מעבר אליו.

אסור לעשן בחדרים, אז לכל מכורי הסיגריות יש את קומת הכניסה למעונות - קומה מינוס שלוש, המקום היחידי שחוקי לעשן בשטח המעונות של האוניברסיטה, ברור שאני יכול להיות מהאנשים שמעשנים בחדר ופותחים חלון כדי שגלאי העשן לא יפעל (למרות שעם כמות התראות השריפה שיש לנו, זה לא ממש מצליח), אבל אני לא רוצה שאני אחיה בתוך מאורת עשן, וגם כשיש לך חרדות חברה ואתה צריך לצאת מהחדר בשביל לעשן, אתה אוטומטית פחות מעשן.

חם בחוץ, אני שונא לעשן כשחם, אבל העשן עוזר, הנשימות העמוקות בהן אני מכניס עשן לריאות עוזרות, ואני מוצא את עצמי יותר רגוע, אני מדליק עוד סיגריה ומחסל אותה במהירות, מתחרט שאני לא יכול להתענג עליה כמו שצריך. לעזאזל.