הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 18

נקודת מבט: עברי

"שימו לב, פרצה שריפה בבניין, יש..."

אני קודם כל מסתכל בשעון, השעה ארבע. מצויין. לא הפעם, אזעקה מטומטמת! הערת אותי בזמן!

בזמן שאני מסיים את שעת הכתיבה בהספק מוצלח (תיקון של כמה סימני פיסוק, לצערי החור בעלילה - קרע - פתח לעולם חדש - עדיין קיים), דפיקות נשמעות על דלת ביתי. האינסטינקט הראשוני הוא הבהלה שאומרת לי להתחבא מקופל מתחת למיטה, או לפחות לבדוק בעינית הדלת מי הדופק.

כשהנקישות נשמעות שנית אני הפעם מקשיב להן, אחת - שתיים - שלוש. מסודרות יפה וסמכותיות. זה יהונתן. אני בטוח בזה ופותח את הדלת ללא הצצה בעינית או חשש.

טוב, אולי בכל זאת היה קיים מעט חשש, כי אני נושם לרווחה כשנוכח לדעת שזה אכן יהונתן, הוא תופס בידי ומוביל אותי לדירה שלו, עכשיו כשנדב לא פה, אני מעיף מבט בדירה של יהונתן ומסכים לעצמי לבחון אותה לעומק, מופתע לראות עד כמה אנחנו שונים, בעוד הדירה שלי כמעט ריקה - הוא בוחר לקחת איתו כל דבר שאי פעם נקלע לידיו, היא לא מבולגנת- אלא גדושה בחפצים מעניינים, עיני קופצות ממקום למקום ולא מצליחות להתרכז בדבר יחיד. כל כך הרבה תמונות, ספרים, תעודות הוקרה וצמחים.

על שולחן הכתיבה/אוכל (אי אפשר לצפות לגם וגם בדירת סטודנטים) פרוסה ארוחת בוקר מגרה, אני מסתכל שנית בשעון, רק כדי להיות בטוחה שהשעה חמש.

"איך ידעת?" אני שואל, זה לא צירוף מקרים.

"ידעתי מה?" הוא מנסה להראות תמים, אבל החיוך מסגיר אותו.

"יהונתן, אף אחד לא אוכל בשבת ארוחת בוקר בשעה חמש, איך ידעת שאני כן?"

הוא צוחק, "סדר היום נמצא לך על השולחן, אתה לא יכול להאשים אותי אם הצצתי"

״חטטן רציני אתה״ אני אומר אבל מוחמא מכך שהוא זוכר, ״עכשיו תורי״ אני מתחיל להסתובב בחדר, מחליט לעבור פינה פינה, מתרכז בכל התמונות שעל השידה שלו, רואה אותו מוקף חברים, עם משפחה ובארצות שונות, וכשעיניי נתקלות בתמונה שלו במדי צבא, משהו אצלי בבטן מתהפך, הוא נראה כל כך ... טוב.

אני נבהל להרגשת יד המלטפת אותי אבל מזכיר לעצמי היכן אני, אצל יהונתן שכעת עוטף בי בחיבוק מאחור, ״אתה מרוכז״ הוא לוחש לי, אני מניח שהוא מתכופף בשביל להגיע לאוזן שלי, והדבר ההוא בבטן לא מניח לי, משהו בתנוחה של שנינו עכשיו, משגע אותי, איך התקדמנו ככה? רק לפני כמה ימים אפילו חיבוק לא היה בינינו, ועכשיו הוא מאחורי לוחש דברים באוזניי. הכל פה מהר לי מידי, ואני בכלל לא בטוח התנוחה הזאת תהיה בסדר גם עוד מאה שנה.

אני נחלץ מהידיים שלו וממשיך בסיור החדר, עובר ומסתכל על כל מיני תעודות וצל״שים מהצבא, מניח שהשירות היה חלק גדול מהחיים שלו, אמנם גם אצלי השירות היה משמעותי, ואהבתי כל רגע, אבל זה היה אחרת. לא הרגשתי שהצלתי נפשות, או עשיתי דבר באמת משמעותי לעומת אחרים שנכנסו לעזה ולחמו למען המדינה, מה עשיתי? שמרתי בגבולות, כן, יצא לי כמה פעמים לעצור מסתננים לא חוקיים, אפילו מצאנו כמה מבוקשים ואנשים שהמדינה הייתה במצוד אחריהם במשך זמן רב, אבל רוב הזמן רק הסתכלנו על תעודות זהות ואולי פעם בזמן מה עצרנו כמה מסתננים לא חוקיים שאולי תכננו פיגוע ואולי לא. להגיד שזה שווה ערך ללהיכנס לעזה, להילחם כשאתה יודע שאולי לא תחזור, ולאבד חברים? אני מרגיש פתאום קצת קטן לידו. אולי הייתי צריך להיאבק קצת יותר בראיונות כדי לקבל תפקיד יותר טוב, לא ידעתי מספיק. מה כבר ידעתי? סך הכל פעלתי על פי מה שאמרו לי וקיבלתי תפקיד, לא מעבר.