הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 10

אני מתעורר בשעה תשע, מסתכל על החדר השומם ועל הארנק שלי שזרוק על הרצפה, לפחות קיבלתי אותו חזרה.

הוא יודע איפה אני גר, זה יחזור על עצמו אם לא אעשה משהו שונה, ועד שאני אוציא רישיון נשק אני צריך כנראה להתחיל להסתיר סכינים בכל מיני מקומות בחדר, להסתובב עם אולר - לפחות אחד בגודל חוקי.

אני שונא הכל.

באמת.

אני הולך להתקלח ומנסה להיאחז בקירות בשביל לקבל שיווי משקל, הכל הפוך בשבילי. אני לא מסתכל על הגוף שלי, אני לא צריך לראות את הסימנים האדומים שהתחזקו, אני שוב מלפף את הצעיף על הצוואר שלי, שם סוודר רחב ויורד לעשן, אני מקווה ששחר נמצא שם, כי אני מרגיש שאני חייב להירגע. לא שהוא מרגיע אותי, אני צריך משהו קצת יותר חזק מסיגריה, אסור לי לא ללמוד היום... אני חייב להירגע. אני חייב להבין קצת מה קורה מעתה והלאה, איך אני פותר את זה, איך אני מגן על עצמי.

שחר באמת בקומה מינוס מעשן, אבל נדב ויהונתן לצידו, יהונתן היחיד שלא מעשן אבל הוא עדיין מרגיש קשור לחבורה, שכחתי שהם מכירים.

נדב הראשון ששם לב אלי, והוא צועק שאצטרף אליהם לספסל, אני מזהה את הריח של הוויד ונרגע ישר, אני אוכל לקבל היום מהם, עד שאשיג חומר בשביל עצמי. אני מתקרב וישר מבקש עם היד שלי ממנו שאכטה, הוא מעביר אלי ואני לוקח שאיפה ארוכה, מחכה שזה ישפיע עלי. מחכה שמשהו מכל זה יעבור או יישכח, לא אמרו שהתופעות הלוואי הן בעיות זיכרון?

״ימי שישי תמיד הפוכים אצלך?״ נדב שואל אותי ואני מניד בראשי, ימי שישי בדרך כלל האהובים עלי, חדר כושר שעה וחצי במקום שעה, לפעמים משמרות קצרות בספרייה, ללכת לסופר, לעשות איפוס שבוע לדירה.

״אנחנו הולכים אחר כך לחדר של יהונתן לאכול קליק וחלב, תצטרף״ הוא אומר אבל אני מניד בראשי שוב, רק באתי לעשן.

״הכל טוב?״ אני מרגיש את יהונתן מזדקף והוא שואל אותי, אני לא מסתכל עליו. אני מהנהן.

״בטח עדיין לא קם״ שחר צוחק וטופח לי בגב ואני מתכווץ במקום, הוא נגע בדיוק בנקודה הכואבת מאתמול, רואים על הפנים שלי שכואב לי ויהונתן שוב שואל אם אני בסדר, ואני שוב מהנהן בראשי אבל הדמעות מתחילות להרטיב את עיניי מהכאב החד שצורם בגב שלי, אני מנסה לכופף את הראש כדי שכובע השמש יסתיר את פניי אבל אני שם לב ליהונתן שמסתכל עלי, אני לוקח עוד שאכטה ומתחיל להרגיש קצת יותר רגוע, רק קצת.

כשהם מסיימים את הג׳וינט ומדליקים סיגריה אני מחליט שהגיע הזמן שאזוז, הגעתי רק בשביל הוויד, והגיע הזמן... ללמוד.

אני קם ואומר שניפגש מאוחר יותר, נדב שוב מציע לי לאכול איתם אבל אני אומר שכבר אכלתי, שזה שקר, ואני חייב לאכול, אבל אני מפחד להקיא שוב.