הוא לא חלק מהשגרה שלי- BxB

פרק 12

הערת הכותבתתת להזכיר לכן שהצבעות ותגובות עושות לי את היום♡

נקודת מבט: עברי

יוסף דוד.
זה שם שלא הגיע לאוזניי מזה זמן רב, לכן, כשאני שומע אותו בפעם השניה השבוע, במהלך מסע הקניות השבועי שלי - אני מופתע כפליים ומשתהה זמן מה לפני שמנתק את מבטי מרשימת הערכים של מעדן חדש שיצא לשוק.
"יוסף דוד?" הקול החלקלק חוזר ואני נרעד לשם צמד המילים הללו, הרמת ראש זעירה וניתוק המבט מערך החלבון הנמוך של המעדן המאכזב מגלה בפני אברך צעירה, אני מזהה אותו ברגע, המבט השובב והשפה הפצועה שכל הזמן נפתחת בסדק שלעולם לא מחלים והייתה מדממת באופן קבוע על ספרי התורה.
"מיכאל!" אני קורא ושט לעברו, לוחץ את ידו המושטת אלי "מה מעשיך בירושלים?"
"מסתכל עם אשתי על דירות, בעזרת השם נעבור לפה כשהילד יגיע"
"וואו, וואו, ילד.. מזל טוב! ראשון?"
"שני" הוא מתקן אותי, הייתי צריך לנחש, בגיל 22 בדרך כלל כבר יש אחד, שניים, ואם אתם ממש חרוצים- אפילו שלושה ילדים. לפעמים, מהרגע שיצאתי מהדת, כל מיני השוואות עוברות בראשי, אם הייתי נשאר בבני ברק, איפה הייתי עכשיו בחיי? בטח שלא עושה תואר.
"מה איתך? שמעתי שהלכת לעשות צבא?" הקול שלו יורד בכמה טונים, כאילו הוא לוחש דבר רע. צבא הוא באמת דבר לא טוב בשבילו, פעם היינו הולכים להפגין נגד הגיוס, זה היה כמו יום כיף מהישיבה בשבילנו, טיול. מעולם לא הייתי מהמפגינים הרועשים או הבחורים שחוטפים מכות משוטרים, הפגנתי כי זה מה שכולם עשו, בלי לצרף משקל או מחשבה למעשה, מבלי לדעת שבעתיד אני אתעקש לביטול הפטור.
"עשיתי, השתחררתי, עכשיו לומד באוניברסיטה" אומר וחושש שמא אני משתף יתר על המידה.
"לא צריך בשביל זה בגרויות?"
"השלמתי, הם לא הסתפקו בכך שהייתי אלוף בגמרא",
מחד גיסא, להשלים בגרויות היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי, לשבת בגיל 17 ללא מסגרת, מעלות השחר עד צאת הכוכבים כדי לפצח דברים שילדים בגיל יסודי בקיאים בהם- זאת אולי לא הדרך האידיאלית ללמוד בה.
מאידך גיסא - הייתי אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה בפני, על האנשים הטובים שעזרו לי בתהליך, לקחו על עצמם להיות המורים הפרטיים שלי והסבירו לי פעולות פשוטות של כפל וחילוק עד נגזרות, נלהבתי מהאפשרות ללמוד על ההיסטוריה של מדינת ישראל - אותה מדינה שעד כה לא חשתי חלק ממנה, ובזכות שיעורי ההיסטוריה שלקחתי, גם בחרתי לבטל את פטור הדת שהוצאתי ולהתגייס.
אחרי שלמדתי במשך כמה חודשים והבנתי אילו דברים אני אוהב מעבר לכתיבה: חוקים וכללים, חידות ופאזלים, אחד החברה׳ בצבא הציע לי לקחת את זה לכיוון התואר, הציונים שלי לא היו הכי טובים שיש, אבל בתור חרדי לשעבר קיבלתי הרבה הקלות, הפתעתי את האוניברסיטה עם ציון המתמטיקה המושלם שלי ב5 יחידות, היועצת ב׳מדור חריגים׳ עזרה לי אף היא, בכך שהייתה רגישה לסיפור שלי ובחרה להעלים עין מחוסר הידע באנגלית, כמובן בתנאי שאעבור קורסי שפה, שאלו השעות הכי קשות בשבוע בהן אני שובר שיניים ומרגיש הבחור הכי בור בעולם כשאני מנסה להוציא משפט שלם בשפה הזרה בשיעורים.
"אתה יודע, רציתי לדבר איתך, איזה קטע שאנחנו נתקלים אחד בשני, אתה זוכר את הימים ההם בישיבה?" הוא אומר ומעלה זכרונות, אמנם אני והוא מעולם לא היינו קרובים על אף שחלקנו חדר, אבל היו רגעים טובים בין כל הדבר ההוא שנקרא חיי הדת. עכשיו, אחרי שנים, אחרי שאולי קצת הצלחתי לשחרר מהכעס - אני יכול להצביע על כמה דברים שהיו לכיוון החיובי.
"כן.." אני מחייך, היו ימים שהישיבה לא רק שהייתה בית בשבילי - היא הייתה הבית הראשון, כשחלק מהישיבה הייתה חוזרת לשבתות בבית אני הייתי בוחר להישאר, יוצר לעצמי כמה שפחות זמן בתוך החדר עמוס האחים, "זה היה משהו מיוחד"
"אישתי דיברה עם אמא שלך שבוע שעבר, סתם ככה אתה יודע כי-"
"מיכאל, לא" אני עוצר אותו, "אני לא מדבר איתם, ולא צריך שתעביר לי הודעות"
"הם מוכנים ל-"
"לא קורה, עזבתי את העולם הזה, אני אדם חדש עכשיו" אני ממשיך לקטוע אותו, "האישה הזאת לא קשורה אלי" לפעמים, קשה לי אפילו לקרוא לה ׳אמא׳. כשהגעתי לצבא וראיתי את היחס שהחברה׳ שלצידי מקבלים מהמשפחה שלהם- הבנתי שבכל השניםהשנים הללו נגזלה ממני האפשרות לחום ואהבה, כאלה שלא תלויים בדבר. היו לי בחורים בחדר שנהגו להתקשר להחזיר שיחות להורים שלהם על בסיס יום-יומי, אם לא הייתי חוזר מהישיבה במשך שבועות, אפילו ביקור או דרישת שלום לא הייתי מקבל.
אני לוקח ממיכאל את הפתק שהוא הכין מראש, עם המספר שלו, הקו הטלפוני הוא נייח, אני מניח שעדיין לא התדרדר מספיק בשביל להחזיק טלפון כשר, כה צדיק כמו תמיד, אני זוכר אותו, הוא תמיד היה ההכי מחמיר בישיבה.
כמובן, הוא הגיע מוכן לסיטואציה. אני מכניס את הפתק הצהוב לכיס ומסתכל על האדם שבעבר היה חולק איתי חדר בישיבה ואני מצטער שפעם קראתי לו סוג של חבר, מתחרט על כל האנשים שפעם נתתי להם את הזכות להיקרא כך, לאחר היציאה בשאלה אפילו אחד לא ניסה לשמור איתי על קשר מסוים, איך אומרים? ״צדיק אחד בסדום״. טוב, אולי אני בעיניהם הרשע שבסדום.
"יוסף דוד, זה לא אתה" הוא עובר להטפה, "היית הכי צדיק בחבורה".
הלב שלי מתכווץ כשהוא שוב קורא לי בשם שהשארתי מאחור, אבל אני לא רוצה לתקן אותו לאחד שאליו אני עונה עכשיו, עברי. לא מעוניין שיהיה לאיש מהעבר את השם החדש שלי. אולי אני יכול להסכים, הייתי הבחור שהתפלל בכוונה אמיתית, אבל מהסיבות הלא נכונות, אם מישהו מהישיבה היה יודע למען אילו תחינות הייתי פותח את הסידור, מה הייתי מבקש בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה- פאק... אפילו לא אחד היה מסתכל לי בעיניים. איחלתי מוות וסבל לכל כך הרבה אנשים.
כשאמא שלי התקשרה אלי שבוע שעבר, לא זיהיתי את המספר, היא כנראה התקשרה דרך מכשיר אחר- לאחרונה היא ניסתה כמה פעמים ליצור איתי קשר אבל בעקשנות מוחלטת הייתי מנתק ואפילו לא הייתי נותן לשיחה להמשיך לצלצל.
זה התרחש כשיהונתן בדיוק חיטט לי בחדר, אני יצאתי למסדרון בשביל לענות לטלפון המצלצל, עדיין לא יודע שאני אקבל את השיחה הקשה - גילו לאבא שלי את המחלה ובשלב זה נשאר רק להתפלל לניסים. זאת הייתה גם השיחה הקורעת לב בה המשפחה מאשימה אותי בהכל, מתחננת שאני אחזור בתשובה, רק בשביל שהוא יבריא, כי אני הדבר היחיד שדורש פתרון במשפחה הזאת, הנס שצריך לקרות, ככה הרב שלהם אמר.
השתדלתי לא לצעוק עליה ובטח שלא לצחוק על המחשבה המגוחכת ההיא, העובדה שהיא באמת מאמינה בזה הזויה בעיניי, אבל אני יודע שהיא לא כך בעיניה- וזה מה שמעציב אותי, ניתקתי עם גלגול עיניים לקיר וחזרתי לחדר, ליהונתן שחוקר אותי, ורואה בי טוהר שהמשפחה מעולם לא הבחינה בו, ובטוח שלא תראה. הוא מסתכל עלי כאדם כל כך אחר, בחור שאני תוהה האם הוא אמיתי, ואיך אדע מי האחד שהוא אני- האח הרשע והחוטא שהמשפחה שלי רואה, או הבחור העדין והמקסים, שיהונתן מצליח לראותאוהב?
גם לאמא שלי לא סיפרתי על השם החדש, לאף אחד מאז. אני לא מוכן עדיין ליצור איתם קשר, כן, הפתיע אותי לראות את מיכאל, ואולי גם שמחתי לרגע, זאת מן תחושת נוסטלגיה כזאת, אבל היא טובה ורעה יחד.