Haphephobia (Harry Styles AU)

eight

"אלוהים אדירים, אנחנו מסיימות ללמוד היום." זואי איווררה את עצמה מתחת לזרועותיה. "אני מזיעה דליים. מייקל הולך להיגעל."

"זואי, הוא אוהב אותך. חוץ מזה אתם שניכם בטח מזיעים כל לילה במשך כל יום." התכווצתי כשנזכרתי בפעם שנכנסתי באמצע שהם עשו את הדברים המלוכלכים. חלחלה עברה בי.

"שתינו יודעות שזה לא נכון. אני תקועה כאן חצי מהזמן." היא נהמה, מורידה את גלימת טקס הסיום שלה מהשמלה האדומה שלה. "זה נעים יותר מתחת לגלימה."

צחקתי, דוחפת את הטלפון לתוך החזייה. "הו לעזאזל זה חכם," היא מלמלה, דוחפת את הטלפון שלה.

\

סקרתי את הבמה ברגע שנכנסתי לאודיטוריום. המקום הזה ענק.

לקחתי נשימה עמוקה.

ההורים שלי אמורים להיות כאן.

הם אמורים להריע בשבילי.

בעצבנות, כמעט נפלתי מרגליי, מקללת בשקט לעצמי. זואי, שהייתה ליידי, צחקקה.

תזכורת לעצמי: להרביץ לזואי אחרי טקס הסיום.

זואי התיישבה לידי אחרי שהלכנו לשורה שלנו ואחזה בידי כהרגעה. כמעט מיד סרקתי את הבמה וחייכתי כשראיתי את הארי. ה"דייט" שלנו תקוע בראשי וכל הבדיחות המטופשות גרמו לי לצחוק.

הוא סרק את הקהל לפני שהביט בי. מיד צנחתי בכיסא שלי, עוצמת את עיניי. זואי דחפה אותי קלות. "זה לא הבעל שלך?" היא שאלה, חיוך זחוח על פנייה. מרפקתי אותה והיא ייבבה, גורמת לבן שלידה לנעוץ בה מבט.

לאחר ששרנו את ההמנון הלאומי, כולם התיישבו ומי שבירך את הפרידה היה הראשון שדיבר.

היו לנו כמה הופעות מהלהקה בקולג' ומהמקהלות.

כמה סטודנטים קיבלו פרסים מיוחדים כהתמחות. ואז הוא נעמד כדי לתת את הפרסים של אנגלית וכל מיני.

הארי הלך אל הדוכן, מסתנוור מעט מהאורות כאילו הוא אף פעם לא עשה את זה.

אחר צהריים טובים הורים, סטודנטים והפקולטה," הוא התחיל במבוכה, מה שגרם לי לחייך, לפני שהניח את כרטיס האינדקס על הדוכן. "אני זוכר שישבתי בכיסאות האלה לפני שנים רבות," הוא נופך לעצמו. איבדתי את עצמי בזמן הנאום שלו, רק בהיתי בו. לעזאזל, הוא נראה טוב בחליפה. הרגליים שלו הן המטרה שלי. והאורות לא עזרו בכלל בלהחביא את הניצוצות שבעיניו. העיניים שלו היו כל כך בהירות ואני רק-

את יכולה שלא, ריילי?

שמעתי אותו אומר דברים אבל פשוט לא היה לי אכפת בשביל להקשיב.

"ריילי?" זואי בעטה בי חזק והכיתי אותה בחזרה שומעת צחקוקים קלים מאנשים שיושבים לידי.