Haphephobia (Harry Styles AU)

sixteen

״ריילי קומי!"

קפצתי מהמיטה כדי לראות את הארי הולך קדימה ואחורה, דוחף בגדים לתוך תיק. "מה אתה עו- הארי זה שתיים בלילה!" אני מייללת, נופלת בחזרה למיטה.

"ריילי, בבקשה, תארזי כמה שאת יכולה עכשיו! דרו מצא אותנו איכשהו והתקשרתי לגיבוי שלי אבל-"

הוא נקטע כששמע בום חזק. צעקתי והוא משך אותי מהמיטה. רצנו מהר במדרגות לתוך המרתף והוא טרק את הדלת. ניסיתי להגיע אל האור כדי להדליק אבל הוא השתיק אותי. "אל תדליקי את האור," הוא לחש. מצאתי את עצמי אוחזת בחוזקה ביד של הארי. הוא הדליק את הטלפון שלו וזה האיר את המקום בנינו. זה לא היה בהיר אבל איכשהו, הייתי מרוצה כשראיתי את העיניים הירוקות שלו.

"אל תדאגי," הוא לחש. הוא הניח את הטלפון שלו על הרצפה והתיישב, מושך אותי איתו. שמענו בומים ובכל פעם כששמענו, נרתעתי.

זה היה כמו סרט אימה חוץ מזה שלא היה מפלצת או רוח רפאים.

נשענתי אל הארי והוא עטף את הזרוע שלו סביבי. לא התרחקתי ממנו. במקום הנחתי הראש שלי על הכתף שלו, מנסה להיעלם מהבומים ומהדברים הנופלים. רציתי לצעוק אבל ידעתי שאני לא יכולה. ידעתי שהארי מגן עליי אז אני חייבת להגן עליו גם.

כרגע, החיים שלו בסכנה וגם שלי. אני שמתי אותו בסכנה.

הכל נהיה שקט והבטתי בהארי.

לא ידעתי אם הייתי פשוט מאוד טובה בלהתעלם מקולות או שהכל פסק.

האור מהטלפון שלו כבה והתכווצתי, קוברת את הראש שלי בחזה שלו. הארי העביר יד דרך השיער שלי. "אני כאן," הוא לחש ברכות. הוא הרים את הטלפון שלו וסימס למישהו שאנחנו במרתף. בקושי, יכולתי לשמוע פנוי. (-כמו בסרטים כשאומרים קליר,,) הארי נעמד וגם אני. הוא פתח את הדלת מעט. "קוד 10-26: אנחנו פנויים, אתם יכולים לצאת עכשיו!"

הוא פתח את הדלת ועמדתי מאחוריו, מחזיקה בזרוע שלו. כיסיתי את הפה שלו מהמראה, מנסה לא לבכות.

כל החדר אשפה. שולחן הזכוכית היה מנופץ, חלק מהכיסאות הפוכים, ותמונות מחוצות. הפה של הארי נפער.

"אנחנו עוברים עכשיו," הוא אמר בשקט. הנהנתי. "הבית נקי?" הוא שאל בשקט. בחור הנהן ושיחררתי את הזרוע שלו. "לכי תארזי כל מה שאת צריכה," הארי אמר לי בשקט. הנהנתי ורצתי לחדר שלו, לוקחת את המזוודה שלי ואורזת מה שיש לי.

לקחתי את הטלפון שלי וצרחה לא רצונית נפלטה משפתיי.

הארי נכנס בריצה, אקדח בידו והפלתי את הטלפון, נופלת לברכיי ומחבקת את עצמי.

ז-ו-נ-ה.

מישהו כתב את זה על המסך של הטלפון שלי בטוש לורד. הארי לקח את הטלפון ומלמל לא שקט. "ריילי, קדימה." הוא אמר ברכות. "אנחנו חייבים ללכת."