Haphephobia (Harry Styles AU)

thirty four

הארי עצר את הרכב ליד בית הקברות ואחזתי בידו. אחרי זה הסכמנו ללכת הביתה, לאכול משהו, ואז לישון מכיוון ששנינו עייפים.

"זה מטריד," הארי קימט את מצחו. "תדמייני אפוקליפסת זומבים מתפרצת עכשיו," הוא הביט מסביב בפחד. צחקתי, מפגישה את הכתפיים שלנו. "תרגע, סטיילס. זה בטח גרוע יותר בפנים."

הארי נמתח וגלגלתי את עיניי.

"אני  צוחק, אהובה. אני אגן עלייך מכל רוח שתבוא נגדנו כאן," הוא משך אותי קרוב אליו, המותניים שלנו נטרקות אחת בשנייה. "אבל אם זאת רוח של ליצן עם מסור שיכולה לפגוע בנו, את לבד בזה."

צחקתי, הלב שלי פעם בחזה שלי כשנזכרתי בשיחה שלנו שבוע שעבר, הידיים שלנו התחברו כשהובלתי את הדרך.

הגענו לספסל בלוי עם שני מנורות בצדדיו. הן היו מכוסות בקורי עכביש, מחלידים על המוט. הארי עיקם את אפו. "הייתי יושבת שם," הצבעתי, מתיישבת על הספסל. "ואבא שלי היה מביא את המחברת שלו ומצייר. הוא היה מצייר את הפרחים שאנשים היו שמים לאהובים שלהם ואז הוא היה עוזב את הציור מתחת לפרחים," התנשמתי. "ובכל פעם שהיינו... מאוכזבים מאמא שלי, היינו עוזבים את הבית בלילה, באים לכאן לדבר."

הצבעתי לאבן מאחורי הארי. "סבא שלי קבור כאן."

השפתיים של הארי נפערו והוא התכוון לומר משהו אבל רק משכתי אותו לצד שלי. הוא התיישב והביט מסביב לשנייה בשקט.

"למה שהוא יחביא משהו כאן?" קימטתי את מצחי. "ואיפה?"

הארי נשען עם גבו בספסל. "זה היה רמז גרוע שאבא שלך הביא," הוא נאנח. הוצאתי את החתיכת נייר, מסובבת אותו לצד השני.

חץ.

כשהארי ראה את זה אתמול, הוא מיד הבין. הוא הרים את מבטו. "אחת מהמנורות לא עובדת," הוא אמר. "הארי, אולי זה רק הנורה."

הוא הניד בראשו לפני שנעמד. הוריד את הג'קט שלו, מושיט לי אותו. הפצע שלו דימם דרך התחבושת שוב. זה גרם לי להתכווץ בכאב כשהוא החליט לטפס על המוט.

"הארי-"

"חכי," הוא נהם בריכוז. אחרי כמה ניסיונות כושלים, הארי הצליח לאחוז בחלק מהמנורה. ברגע שהוא התייצב, הוא פתח את הבריח, פותח את דלת הזכוכית הקטנה. הוא נהם לפני שהחליק מטה. הוא הניד בראשו. "בזבזתי את הזמן בלעשות את זה."

"אמרתי לך," צבטתי את החזה שלו חלש, גורמת לו לגלגל את עיניו.

"את רואה, כשאת חוקרת, את מטילה ספק בהכל," הוא צחק. אני חושבת.