״ריילי, איפה את?" הוא צחקק. התחבאתי בסל, מכסה את הפה שלי. הוא נכנס לחדר האמבטיה ועצמתי את עיניי בחוזקה כשהדלת נטרקה בקיר. "את כאן?" הוא התגרה. מהחור הקטן שבקצה, יכולתי לראות אותו מתפשט. הסטתי את מבטי ומשכתי מעליי בגדים בשקט, מחביאה את עצמי. "ריילי, הבייביגירל שלי," הוא צחקק. "אני צריך אותך עכשיו."
לפתע, הוא הפיל את הסל לרצפה וצעקתי כשנפלתי יחד עם הסל. הוא אחז בשיער שלי וצעקתי.
הכל נעצר.
העיניים שלי נפקחו והתנשפתי, הגרון שלי יבש והמצח שלי מכוסה בשכבה דקה של זיעה.
הארי נכנס לחדר ונעמדתי, מתהלכת קדימה ואחורה. הראש שלי כאב ומחשבות רבות עברו בתוכו במהירות האור.
תבדקי את הטלפון שלך.
תשיגי אוכל.
תבדקי את הטלפון המזדיין שלך.
לאחר שנרגעתי, הוא טפח במקום הריק לידו על הספה. הנדתי בראשי, מסרבת להצעה לפני שנשכבת וטופחת על השולחן כדי לחפש את הטלפון.
הוא התיישב באיטיות, מניח את הסנטר שלו על הספה. "את רוצה שאכין לך שוקו חם?"
אחזתי בטלפון שלי, מסתנוורת מעט מהאור. "הארי, זה שלוש לפנות בוקר. אני לא רוצה."
הוא פיהק, נשכב בחזרה. הוא בהה בתקרה, העיניים שלו עברו עליי מידי פעם.
"עדיין אכפת לך, נכון?" לחשתי. הוא הביט בי והתיישב. "העבודה שלי היא לדאוג."
"אז אם לא הייתה לך את העבודה הזאת, לא היה לך אכפת?" שאלתי, לא יודעת למה הרגשתי פגועה.
"ריילי, לא התכוונתי לזה ככה. אני-"
"זה בסדר." נשמתי. אבל התחננתי לתשובה אחרת. רציתי שיגיד לי שכן אכפת לו. לא בגלל שהוא צריך לדאוג, אלא בגלל שהוא רוצה לדאוג.
הסתובבתי ועצמתי את עיניי.
"אם לא הייתה לי את העבודה הזו לפני שנים והייתי מוצא אותך שיכורה בבר, עדיין הייתי לוקח אותך לבית ועוזר לך," הוא אמר בשקט.
"הארי-"
"ריילי, כל עוד את איתי את מוגנת."
"איך גילית עליי?" שאלתי, מחליקה בחזרה למיטה, מביטה בו, מסמסת לזואי שדאגה.
"כשהביאו את אמא שלך לתא המעצר, הייתי שם. היא אמרה לנו שאח שלה מתכנן לפגוע בך ושאנחנו חייבים להציל אותך. כולנו חשבנו שהיא משוגעת."
"הגעתם משהו כמו שלוש שנים מאחור יותר. הייתי בת ארבע עשרה כשציפיתי בה נעצרת ובאתם כשהייתי בת שבע עשרה." לעגתי. "ריילי, לא האמנו לה. עקבנו אחרי דוד שלך במשך חודשים ואז השוטרים עזבו את המקרה, אמרו שהוא בסדר."
הסתובבתי כדי להביט בו.
"כשהיית בת שבע עשרה, קיבלנו שיחה שנעלמת. דוד שלך אמר שברחת ואנחנו חייבים למצוא אותך. צירפו אותי למקרה שלך," הוא אמר. "עשיתי הכל כדי למצוא אותך והנה את היית שם, יושבת בבר הזה. כמעט וויתרתי על לנסות למצוא אותך אבל אז ראיתי אותך."
אלוהים אדירים... אני מודה לו כל כך.
כמעט התחלתי לבכות אבל עצרתי את עצמי, מודה לו פעמים רבות. הוא רק חייך, מושך את השמיכות מעל כתפיי.
"ואני מצטער ששיקרתי לך שאני פסיכולוג. הייתי חייב למצוא דרך שתדברי איתי."
השפתיים שלי נפערו ונאנחתי.
"בטחת בי," הוא אמר בשקט. העיניים שלי פגשו בשלו ומשכתי את השמיכה עד הצוואר שלי. "אני לא פסיכולוג אבל אמרת לי את הכל מהר כל כך ואני רק... אני יודע שסמכת עליי."
"אני עדיין סומכת." אמרתי במהירות. "דאגת לי במשך הרבה זמן ואתה עדיין כאן... אני – מילים אפילו לא יכולות לחבר משפט כדי להגיד לך כמה אני מודה לך." התחלתי להקיא מילים, מה שגרם לי לחייך.
"אני חושב שבדיוק עכשיו חיברת משפט," הוא ציין. צחקתי, מביטה בתקרה.
"תודה, הארי."
הוא המהם ולפני שהבחנתי בכך, נרדמתי פעם נוספת. רק שהפעם, לא היו סיוטים כדי שיעירו אותי שוב.
YOU ARE READING
Haphephobia (Harry Styles AU)
Fanfictionהיא מפחדת ממגע. - [הכותבת: banana_1dx] [תודה ל: Melodia2 על הכריכה]
