Limits

פרק 33

פרק 33

הנשיקה שלו כל כך תובענית שאני מתחילה להתנשם אבל אני לא רוצה לשחרר את שפתיו משלי. אני רוצה להישאר ככה ולתבוע בערפל של התחושה הכל כך טובה בזכות זה שהוא מנשק אותי אבל לבסוף זה קורה. אני מרפה מהנשיקה ושואפת לריאותיי את האוויר הצח.

הוא נושם גם, אבל בניגוד לפיו שעזב את שלי ידיו עדיין על גבי מהדקות אותי אליו שאני לא יכולה לנוע או להתרחק ממנו. שאלה אחת מנקרת בראשי ללא הפסקה, מה הכוונות האמיתיות שלו?

אני מבינה כי השאלה שלי היא חסרת כל בסיס כי הוא לעולם לא יראה לי זאת ואני לעולם לא אוכל לדעת אלא אני רק אשאר במעגל בלתי נגמר של שאלות ללא תשובות ולכן אני מחליטה להפסיק לנסות להכניס משמעויות נסתרות לכל דבר שהוא עושה ובמקום זאת פשוט להנות ולקחת את כל מה שהוא יכול לתת לי למרות שמה שהוא נותן לי זה פיזי בלבד.

אבל אני צריכה את זה, את המגע של אצבעותיו הארוכות עליי שמעטפות סביבי ומכירות היטב כבר את השקעים בגופי. אני לא רוצה שמישהו יגע בי בדרך שהוא עושה זאת, אבל אני יודעת היטב שזה יקרה, שבסופו של דבר אני אצטרך לעזוב אותו ולעבור הלאה, להמשיך בחיי.

כרגע אני יכולה לקחת רק את מה שהוא נותן לי ולנסות להתחיל להנות מכך וכשיגיע הזמן להמשיך אני יודעת שליבי ישבר אבל אני אעשה זאת בכל מקרה. אני ארים את החלקים השבורים ואמשיך הלאה כי זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות.

שפתיי כנגד שלו כמעט בצורך נואש אבל בתחושה מהמהמת שאני בהחלט עלולה לאבד את ההכרה. לשנו נדחקה פנימה לתוך פי. חושניות ותשוקה בערו בי, אני להטתי מרוב צורך אליו. הוא החליק את לשונו על שלי, מוצץ את פי בתאווה ברורה וגנחתי לתוך פיו.

שלל תחושות ורגשות גורמים לי לאבד את עצמי. רציתי עוד משפתיו, עוד ממנו. שיחבק אותי בחוזקה, זרועותיו נגד גופי, פיו כנגד שלי ואת החום שלו שעוטף אותי. אני כל כך לא רוצה לשחרר זאת לעולם. אנחנו הולכים מסתבכים זה בזה ולבסוף קורסים על הרצפה, אני צוחקת לתוך הנשיקה שלנו ושוברת אותה מעט.

אני בהחלט מרגישה כשיכורה אבל לא אכפת לי, למעשה מעט אלכוהול לא יזיק לי, ״תקנה לי בירה אחר כך״ אני אומרת לו לתוך הנשיקה, מנשקת אותו בחזרה בלהט. הוא מתנתק ומביט לעברי בתהייה ומעט תדהמה, אני רק מושכת בכתפיי ואומרת ״אני רוצה להשתגע קצת״.

מבט מהורהר מופיע על פניו כאילו הוא שוקל את הצעתי ולבסוף הוא מהנהן ואומר, ״רק אם אני איתך״. ״אתה תמיד תהיה איתי״ אני שומעת את עצמי אומרת ואותו הרגע אני בהחלט מעוניינת שהאדמה תפצע את פיה ותבלע אותי כי אלוהים אני כזו מטומטמת.

״אני תמיד אהיה איתך״ הוא אומר ושפתיו נצמדו לשלי במעט עדינות שנעלמת כהרף עין וכל מה שנשאר זה צורך נואש לקרבה, לשפתיים ולכל עוד ממנו. הוא לא צריך לעשות את זה, הוא לא צריך להגיד את זה כי הלב שלי לא יכול לעמוד בזה במיוחד שזה כל כך לא נכון. במיוחד שאני אוהבת אותו והמילים שלו שהוא אומר אינם בדיוק עוזרות לי להשתחרר מזה.

אני ככל הנראה כבר מכורה. מכורה אליו בחוסר היגיון משווע ואולי כל הדברים החסרי הגיון קורים לי. אני בהחלט מרגישה כמו בסרט רק שבניגוד לסוף הנפלא שרוב הסרטים נגמרים, הסיפור הזה עומד להסתיים בכך שהלב הקטן שלי עומד להתרסק לאלפי חתיכות קטנטנות. 

הוא מניח את שפתיו על שלי שוב ואני שוכחת מהכל, לפחות לבנתיים ומתמקדת בשפתיו.

~~~
אני ממש מצטערת שנעלמתי ככה, אני מנסה לכתוב משהו קצר ופשוט לא עובד לי.
מרגישה אבודה.
וגם אני עמוסה באופן כללי, אף אחד לא מקל בזה.
באהבה,
וויט א'נגל.