Limits

פרק 41

פרק 41

אני מרגישה נשיקה על צווארי, אני גונחת בעונג ומתקמרת מעט נותנת לו את האפשרות להגיע לכל גופי. הוא פותח את רוכסן השמלה הקלילה שלבשתי ומוריד אותה ממני באטיות מייסרת ואני רוצה לגעור בו לבקש ממנו להזדרז, הרי אני לא אוכל להיות כך לנצח.

״תהני מהתחושות״ הוא אומר כאילו קרא את מחשבותיי ואני מחליטה להתמרד קצת בייחוד שהידיים שלי קשורות ויכולת התנועה נשללה ממני מעט אבל פי היה חופשי ולמעשה יש המון פתגמים על כמה יכולת הדיבור מסוגלת לעשות וכולם נכונים. ״ואם אני לא מעוניניית לחכות?״.

אני מתגרה בו, קולי נמוך כל כך ואני שומעת אותו מתנשף באחת וגורם לי לגחך בשקט. ״את יודעת, סגרתי לך את העיניים ואת גורמת לי להצטער על החלטתי. אני צריך בפעם הבאה לסגור לך את הפה״. ״אוו, עומדת להיות פעם הבא״.

אני מגחכת לעצמי בשקט. אני די נהנת מהדברים בנינו ואני יודעת שאני לא היחידה. אני בהחלט מרגישה את הזקפה שלו על הירך שלי. החילופי דברים בנינו מלהטים אותו יותר. ״אתה אמרת שאתה רוצה שאני ארגיש״ אני לוחשת ומלקקת את שפתייו כבר לפני שאני מספיקה לומר משהו נוסף שפתיו על שלי.

נשיקה קשה כמעט נואשת על שפתיי וכך הוא משתיק אותי. אני גונחת בעונג לתוך פיו כשהוא מוצץ את לשוני. הוא לבסוף מרפה ממני כי שנינו זקוקים נואשות לאוויר. ״אני בהחלט מרגישה״ אני מתנשפת ונושמת עמוק, אני נושכת את שפתיי בחוזקה ומלקקת אותם, אני כרגע ממש רוצה אותו, להרגיש אותו שוב קרוב אליי.

״את הולכת להרגיש יותר״ הוא לוחש והקול שלו מלא בסקס אפל ואני בטוחה לגמרי שאם הוא ימשיך לדבר אני לא אצטרך יותר כדי לגמור. אני מרגישה את ידיו הקרות כנגד עורי החם ואני מתכווצת במגעו הראשוני עד שאני מתרגלת לקור המסוים שלו. הוא חולף עם אצבעותיו על עמוד השדרה שלי וצמרמורת חולפת לצד אצבעותיו ועורי כולו סומר.

הוא מגיע אל הסוגר של החזייה שלי ומשחרר ומוריד אותה. אני שומעת את הרעש של הנפילה על הרצפה אבל אני נואשת לחפש אותו. אני מרגישה את אצבעותיו לאחר מכן נסגרות על השדיים שלי ואני יונקת אוויר בהפתעה ונהנת מהתחושה. אני מקמרת את גבי ושערי מתפזר על הכרית. אני מחכה בקוצר רוח כבר לדעת מה הוא יעשה, אני בהחלט להוטה לגלות.

ידיו לא עליי יותר ואני באמת מרגישה את החוסר שבו ואני נושכת את שפתיי על מנת לא להתחנן שיגע בי שוב. אחרי שעובר יותר מידי זמן לפחות לדעתי, אני מתחילה למשוך את ידיי אך אני מגלה שידיי קשורות חזק מידי. אני לא רוצה לשפשף את מרפקי ידי ולהשאיר עליהם סימנים.

״לעזאזל אש״ אני נושפת בכעס ועל קצה לשוני כבר עומדת אין ספור קללות. ״אני כאן״ אני שומעת לפני שאני פולטת את הקללות שכבר חולפות בראשי. ״דאמט, אל תסגור את העיניים שלי יותר״ אני אומרת. קולי מדוד בין כעס לתגובה ולאחר מכן אני מרגישה את שפתיו על שלי, מרפרפות אך לא מנשקות. אני מנסה להגיע אליו אך הוא מתרחק ונושף לעברי.

״תרגעי, מותק״.