Limits

אש- פרק בונוס ראשון

פרק בונוס ראשון

נקודת מבט של אש

ישבתי עם לוק בצידו של החדר. העברנו בשקט את הצורך להיתמא כאן, המקום היה מוזנח שאני בטוח בכך שלא נחלנו הצלחה. שיער שחור, נראה בזווית עיניי ותפס את מבטי. הייתי חייב לראות, זו הייתה בחורה יפיפייה, היא יכלה להיות תוספת מעולה לצוות שלנו, אבל זה רק בקשה לאוויר, זה לעולם לא יקרה.

אני מסיט את מבטי למה שבאמת חשוב וכרגע העבודה שלי ראשונה במעלה. "שים לב לכך שמתקרבת לכאן מישהי, שנה את נושא השיחה", לוק אומר בשקט ולוקח לי מספר שניות כדי לקלוט את משמעות מילותיו. היא עומדת מולנו, גבוהה, השיער השחור שלה נופל ברכות על כתפה. היא מנסה לשלוח חיוך פלרטטני, אך לא עובד לה והחיוך שלה הוא פשוט מתוק וחסר ביטחון ובעיקר מתאמץ.

״האם יש משהו שאוכל לעשות למענכם?", היא שואלת. קולה מתוק ומתאמץ, היא לא יודעת עד כמה טוב היא נראית ככה. "אנחנו לא צריכים כלום", אני משיב לעברה, הקול שלי קר כקרח, שנים שזה כך. ברגע אחד זה לא ישתנה, אבל ברגע הזה אני כן רוצה שיהיה מעט רגש. היד שלה חולפת על הג'קט שלי אבל היא ברורה, היא אפילו לא יודעת כמה. אני תופס את ידה ועיניי חודרת לשלה, "ניסית לגנוב ממני?!",
היא רועדת, אני מרגיש זאת בידה היטב.

היא רועדת תחת המבט שלי, לוק מעביר את עיניו ממני אליה מנסה להבין מה אני עושה. אבל אני רואה מטרה אחת מול עיניי כרגע, אני רוצה שהיא תהיה השותפה שלי ואני אעשה הכל על מנת שזה יקרה. אני אוחז בידה ומבין לראשונה שהתמימות שלה היא כנה ואמיתית וזו בדיוק הסיבה למה אני רוצה אותה. הכנות שלה יכולה להכניע כל בן אדם וגברים יפלו לרגליה. את הבחורה הזו אני רוצה בתור השותפה שלי. "את באה איתי, אני אטפל בך כבר", היא רעדה כמו חיה במלכודות.

אבל לכדתי אותה, חיה יפה שלי ואני לא מתכוון לשחרר שכל כך הרבה דברים אני מתכננן בשבילה. היא עוקבת אחריי בלית ברירה כשהיא רועדת, היא מנסה בכל יכולתה לנסות להתחמק, אבל אני יודע זאת ולא מתכוון לתת לה. אני מכניס אותה לרכב ואנחנו נוסעים לבית שלי. המבט על פניה מצחיק אותי עד כדי כך שאני רוצה לצחוק ולא להפסיק, אבל זה בלתי אפשרי, אני לא רוצה לשבור את העבודה שכרגע השליטה היא לגמרי בידיים שלי.

המבט שלה מתחלף ממבוהל להמום, היא פשוט נשארת קפואה במקומה- גם כשאני מחנה את הרכב ויורד ממנו. המבט המופתע על הפנים שלה כל כך יפה. המבט על הפנים שלה, אני פשוט רוצה להמשיך ולהתבונן בו כל היום אבל הלוואי והיה לי זמן. "סיימת להתפעל מהבית שלי, אפשר להיכנס? אין לי את כל היום", אני אומר לה. אנחנו נכנסים פנימה, המבט המופתע לא מש מפניה ואני חושב, מה אני הולך לעשות על מנת לגרום לה להישאר, אבל מה אני עושה על מנת לדעת שהיא לא תישבר. היא נראית כל כך תמימה וכל כך רכה ואז עולה בדעתי הרעיון המבריק.

אני מוביל אותה לפינת האוכל ומחכה שתתיישב, אני הולך להציע לה את ההצעה שלי, הבחירה שלה תהיה המפתח להכל, לדעת האם היא חזקה או חלשה? והאם היא תוכל באמת להיות השותפה שלי? הרעידות שלה לא באמת מפסיקות, כשאני אומר לה, "אדבר בישירות, אני נותן לך שתי ברירות מאוד פשוטות; או שאת משלמת לי על מה שקרה בכך שאת שוכבת איתי או שאת יוצאת מכאן ולעולם לא חוזרת אבל אני אהפוך את חייך לגיהינום שאת תתחנני למות".

אני לא מתכוון להיות רך איתה, אם אני באמת רוצה אותה בתור שותפה, הדבר הראשון שאני צריך לדעת שהיא מספיק חזקה כדי להתמודד עם כל דבר. הדבר השני, אני מחייך בליבי, את הדבר השני אני אראה שיגיע הזמן, וכרגע התגובה שלה הינה המעניינת. אני בוחן את ארשת פניה, היא בכל כוחה מנסה להישאר תחת שליטה, אבל הסערה שמתחוללת בה ניבטת היטב בעיניה.
ניתן לה קצת זמן, אני מקווה שההחלטה שהיא תגיע אליה תהיה נכונה. אם לא אדע כי טעיתי ואני מקווה מאוד כי בה צדקתי.

"יש לך 24 שעות לחשוב על זה. מחר, באותה השעה תהיי בכניסה לאכסניה הזו שאת עובדת בה, אני אפגוש אותך שם". אני מניח שטר של 100 דולר ומשלח אותה לדרכה, לא נתתי לחינם את 100 דולר האלו. אראה אם ההשקעה הייתה שווה. אם לא, אני פשוט אניח כי תרמתי את הכסף לאדם נזקק. חייה תלויים בי עכשיו, טוב לפחות ככה היא חושבת. אכזר או לא, אני ככל הנראה יכול לתת לה חיים טובים יותר מאשר אלו שיש לה- חיים של חוסר, של גנבות קטנות, חיים שיעברו בחטף ללא משמעות.

אבל משהו בה, סוג של ניצוץ, משהו שלא כבה, לא חשוב עד כמה היא פחדה. הייתי כבר סקרן לדעת מה תשובתה אבל אני אצטרך לחכות עד לפחות מחר. ידעתי שאני אמור לשמור על מילותיי במקומם, ולוודא כי אני באמת עוקב אחריהם כי כל החוזק שנשקף ממני היה יורד לטמיון, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב ולתהות מה תהיה הבחירה שלה. הפלאפון שלי צלצל, לא הייתי צריך לבדוק את המסך על מנת לדעת את זהות המתקשר, הצלצול המותאם כבר פרס בפניי את זהותו.

"לוק", אני עונה לנייד, אני יכול להרגיש את החיוך שעולה על פניו, אך נעלם כהרף עין. "אתה נעלמת, גבר, אל תשכח מה שיש לפנינו, אתה תהיה במקום שקבעו?". "אין שום ספק", גיחוך קל עולה על פניי לעבודה שהוא חשב לרגע אחד שאני אשכח, אני יודע מהי מטרתנו, ועיניי אינן מוסטות ממנה. אני אף עוזר בכך, מוסיף לנו איש צוות נוסף, אישה למען האמת, אישה שלה אנו זקוקים בהחלט. להסתדר בלי אחת כבר למדנו, למעשה. אפשרי גם להשתמש באלו הנמצאות בכל מקום שאנחנו נמצאים, אבל אחת שלנו, שיודעת את המטרה, וחודרת מטרה כמונו, תהיה בהחלט נכס ראוי.

יותר מידי מחשבות, אני בודק את האקדח שלי, הנצרה במקומה, הוא טעון, ואני מכסה אותו בבגדי, אני חייב לוודא את העובדה שלא יפלט כדור במקרה.
אני ולוק ישבנו בבר מחכים לבואו של הטרף שלנו. הוא היה המטרה שלנו. ג'ס ומייקל ישבו מצידו השני של הבר, לא יצרו אפילו פעם אחת קשר עין איתנו, רצינו להיות מופרדים, לא מכירים זה את זה ואפילו שלא יעלה איזשהו חשד קל.
אבל הרגשתי ללא ממוקד איכשהו. מחשבותיי נדדו בבחורה שחורת שיער שהחלטתה הלא ידועה עדיין תלויה ועומדת ולא עזרה להרגיע את סקרנותי ההולכת וגואה.
~~~
תודה רבה לכל מי שקראה!
חלק הבא יעלה בקרוב.

בהמון אהבה,
וויט א'נגל.