Limits

פרק 19

פרק 19

״בוקר טוב,״ אני נתלשת מתוך הערפל המדהים של השינה ומזעיפה פנים לעבר אש שעומד מעל המיטה שלי וידיו שלובות על החזה שלו. הוא רציני? אני מביטה החוצה החלון שלי לגמרי פתוח וזו שעת בוקר. ״מה השעה?,״ אני שואלת מתכוונת לחזור לישון. ״השעה 6, מותק, ואת מתעוררת ברגע זה, אין לחזור לישון,״ הוא אומר, קולו יציב חסר רגש כפי שכבר הכרתי אותו.

אני גונחת בתסכול ומביטה לעברו במבט מתחנן שיתן לי לישון עוד כמה דקות. שעות עדיף שעות, אך הוא אפילו לא מניד עפעף לעברי והוא נחוש בדעתו. אני הולכת לקום כרגע וזה ממש לא חשוב מה רצוני, אולי אני הייתי צריכה לברוח? בטח, כדי לחזור לאמא המשוגעת שכרגע יושבת בכלא ומקללת אותי, קללות שהאוזניים שלי יצלצלו רק מלשמוע אותם. עזבו אני בהחלט מעדיפה את הרוצח השכיר שמעיר אותי ב6 בבוקר.

כן, האפשריות שלי, אחת יותר גרועה מאחרת, אבל אלה חיי וכנראה תמיד יהיו בחירות גרועות ותוצאות הרבה יותר גרועות. ״מה יש לנו היום?,״ אני שואלת ומבינה כי אין לי ברירה אחרת אלא להתעורר. הוא מושך בכתפיו ויוצא מהחדר. טריקת הדלת מהדהדת בכל החדר שאני ממש קופצת מהמיטה.

״אידיוט,״ אני מלמלת ונוזפת בדלת הנעולה כאילו שזה מזיז למישהו. אני מנידה את ראשי ונעמדת. אני גוררת את עצמי למקלחת מהירה. טוב, רבע שעה, אבל מבחינתי זה היה מהיר. אני מלפפת את המגבת מסביב לגופי ויוצאת החוצה ופולטת צרחה קטנה שאני רואה שאש יושב בנוחות על המיטה שלי.

״אתה לגמרי אידיוט!,״ אני מתיחה בזעם. ״לא חשבת על להגיד לי שאתה כאן?,״ אני גוערת והוא צוחק. התייאשתי ממנו, הוא כל כך קרצייה, אוף אני צריכה לחבוט בו ברצינות. ״את מתקלחת יותר מידי זמן!,״ אני פוערת אליו עיניי. ״יותר מידי זמן? עברה רק רבע שעה!,״ אני ממש עצבנית כרגע. הכל בסדר, אמה, הכל בסדר. קחי כמה נשימות קצרות, הכל בסדר!

כן, תמשיכי להגיד את זה לעצמך כאילו שזה עוזר. זה לא עזר לפני למה שזה יעזור עכשיו? כי את פאקיג מול רוצח! הלו איפה המוח שלך? הוא גם ככה לא הולך לעשות לך כלום, חוץ מלהקניט אותי ולהציק לי, רואה? חוץ מ... תמשיכי ככה נראה לאן תגיעי. נדפקתי! סופית! אני צריכה ללכת לבית חולים פסיכאטרי ואשפוז בכפייה, אני בהחלט נדפקתי.

״קדימה מותק. תתלבשי יש לנו יום עמוס, הזכרתי את זה כבר. תלבשי משהו נוח כרגע, ותהיי עוד רבע שעה למטה,״ הוא מתרומם מהמיטה ומתכוון לצאת. ״מה? רגע מה אני נראית לך?,״ אני יודעת שאני מתגרה במזל שלי ואני מטומטמת שאני עושה זאת, אבל לא באמת אכפת לי. אני יותר מידי עצבנית כרגע כדי לחשוב בהגיון.

״מותק, את שלי. את יודעת את זה ואין לך ברירה ואת מקשיבה לי, קדימה,״ הוא רכן לעברי. בקול שלו היה רמז לאיום שהעביר בי רטט מרוב פחד או תשוקה. או שניהם. הדלת נטרקת ואני נשארת כך המומה וקפואה במקומי. לאחר כמה רגעים אני מבינה את מה שאירע ואני מקללת אבל אף אחד לא שומע אותי חוץ מהדלת ואולי הקירות.

אני פותחת את הארון ואני ממש צריכה להיעזר בקיר כדי לא ליפול, מה לעזאזל הולך כאן?

~~~
מקווה לראות את כולכם, ועוד קוראים חדשים.

באהבה,
וויט א'נגל.