התנגשתי במישהו ונפלתי על הרצפה.
"את בסדר?" שאל אותי הבן אדם שהתנגשתי בו. לא ראיתי אותו כי עוד הייתי בצללים של העצים ביער.
"כן, מצטערת שנתקלתי בך" אמרתי במהירות.
"זה בסדר. למה את הולכת בצל?"
"כדי שלא יראו אותי?!" אוף! ככה זה עובד אצלי שאני לחוצה אני צינית וסרקסטית, זה לא תכונה כל כך טובה כמו שזה נשמע,כי אם אי אפשר לשוט בזה אפשר לפגוע באנשים.
הנער, הייתי בטוחה שזה נער, כנראה לא שם לב לסרקסטיות "אני ניקו, בן האדס. ואת?"
"יוני ואין לי מושג. הגעתי היום."
"טוב יוני" הוא הישיר אלי מבט בחושך "אל תדאגי בקרוב יכירו בך ותצטרפי לביתן. אני הולך לפגוש את חבר שלי ביי" הוא הלך.
"בי" אמרתי.
המשכתי להתקדם בצל, ובסוף עצרתי ליד עץ שנראה לי גדול מספיק לטפס אליו.
טיפסתי על העץ והתיישבתי על אחד הענפים.
בשלב מסוים שני אנשים התקרבו לעץ ונשענו אליו. זה היה ניקו שפגשתי קודם ועוד נער עם שיער בלונדיני. ראיתי אותם רק מלמעלה אבל זיהיתי את הקול של ניקו.
הם התנשקו ונשענו על העץ וטילטלו אותו כך שאני נפלתי (כן סאני עוד פעם) עם הפנים לדשא.
שניהם הסתכלו אלי ונעמדתי אדומה כולי.
"מצטערת!" התחלתי ללכת מהר.
הנער הבלונדיני צחק וניקו נשמע מעוצבן.
שמעתי אותו אומר "אין אפילו פינה פרטית ביער הזה! היא גם קודם הלכה בצללים ונתקלה בי ועכשיו היא יושבת על העץ שלי?"
התעצבנתי. באיזה זכות הוא אומר שזה העץ שלו? שהצללים שלו?הסתובבתי ואמרתי "א. לכולם מותר ללכת בצל ולכולם מותר לשבת על העץ. ב. אני לא ביקשתי להיות פה רדף אחרי איזה ענק עם רגליים עם קשקשים וגררו אותי לפה! אם זה לא כיף לך תתמודד!".
הנער הבלונדיני צחק והתחיל לדמוע.
"מה מצחיק?!" אני וניקו צעקנו אליו ביחד.
"אתם נשמעים אותו הדבר! ואת בערך הבן אדם היחיד שיכול לצעוק אליו והוא שותק מרשים".
בנים! הסתובבתי והלכתי. חזרתי לביתן הגדול בדיוק שסאני יצאה.
"טוב בואי אני אראה לך את הסביבה"
והיא הראתה לי את המחנה.
"בלילה יש מדורה בואי לעזור הגדול שם"היא הצביעה לעבר רחבה שבמרכזה היה מקום למדורה.
"קשה לפספס את זה" ציינתי.
"נו טוב. הלכתי למטווחי חץ וקשת ביי!"
והיא הלכה. בהיתי בסביבה ולא ידעתי מה עוד לעשות אז פשוט ישבתי על המדרגה של הבית הכפרי וחיכיתי.
