התאמנתי בזריקת פגיונות במשך השעה שהייתה לי עד ארוחת הערב, מסתבר שאני טובה בזריקת פגיונות. למרות שאני לא בטוחה אם לכוון את הארד השמימי שבהם בדיוק למטרה לא נחשב רמאות. נו טוב.
יצאתי מהאולם וכבר התחיל להחשיך ראיתי הרבה חצויים מתקדמים לכיוון הרחבה שסאני הראתה לי קודם.
רצתי לביקתה וחיפשתי בתיבה (הדבר הכי שימושי שהיה לי בחיי) גומייה. הייתה מתחת לבגדים חבילת גומיות, אספתי את השיער ויצאתי לרחבת האוכל.
מי שהגיעה עד עכשיו התיישב, ראיתי את סאני ווויל עם עוד כמה ילדים בשולחן אחד, את שני עם כמה בנות בשולחן אחר, ואת עידו ולילי בשולחן אחר עם עוד שני נערים. כנראה יושבים לפי ביתנים. חיפשתי את ניקו והוא ישב לבד באחד השולחנות. ניגשתי והתיישבתי בשולחן. אחרי כמה דקות שעוד חניכים הגיעו התחילו להסתובב בין השולחנות בנות עם מגשים והניחו אוכל ושתייה על השולחנות.
"הן חצויות?" שאלתי את ניקו בשקט שאת מהן עברה לידנו.
"רפיות" קיצר.
אכלנו בשקט. כמה חניכים קמו והתחילו ללכת למזבח שהיה בצד ולזרוק קצת אוכל לאש.
"תודה לאלים. את בעצם מתפללת לאחד האלים. לרוב מתפללים להורה האלוהי. אבל לא חייב."
הוא קם עם הצלחת ואני אחריו וזרק קצת מהאוכל לאש.
הפגיון היה מהאדס! בשנייה שזה עלה לראשי ידעתי שזה נכון.
איזה סיבה אחרת יכולתי פתאום למצוא פגיון ויותר מזה נרתיק שמתאים לאותו פגיון בדיוק שהופיע באורח פלא?
זרקתי קצת אוכל לאש אההה.. תודה האדס.. אבא.. על הפגיון לא באמת ידעתי מה לומר. זה היה אבא שלי אבל הוא היה גם אל, אז לא הייתי בטוחה.
חזרתי למקום שישבנו בו קודם והנחתי את הצלחת על השולחן. ראיתי שחלק מהחניכים הולכים אז הלכתי גם.
נכנסתי לביתן 13. זמן לראות מה יש בארגז הזה. בארגז היו את הבגדים שראיתי קודם אבל מתחתיהם היו נעלי ספורט חדשות, חוט שחור עם סוגר שכנראה שימש כשרשרת. והיה עוד משהו שאני די בטוחה שלא אשתמש בו בחיים. הייתה שם קופסת איפור, בחיים לא התאפרתי ולא אני לא מתכוונת להתחיל! זה הייתה המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש.
סידרתי הכל והחזרתי את הדברים לארגז.
שמעתי קריאה מבחוץ 'שעת עוצר עוד 10 דקות'.
נשכבתי על המיאה הגבוהה יותר מהקומותיים שפתאום נזכרתי בטלפון שסאני זרקה לעברי קודם.
......................^.....................^.........................
סוף סוף בפרק הבא משגעים את כירון!
