אז לרוע מזלי השתגרנו בבית הגדול.
ולרוע מזלי היותר גדול היו שם עוד אנשים חוץ מכירון ומר ד.
ניקו משך אותי לאור ומישהו קפץ אלי.
בסקירה מהירה של החדר (לפני שהורדתי את הראש למטה במהירות) היו שם עדי, שני, לילי, עמית ,סאני (עידו ובל הבריזו כי בל עוד הייתה עצבנית אלי) ואיך לא, ג'ון.
למזלי סאני נחלצה לעזרתי (אז אולי טוב שסיפרתי לה מה קרה).
"כירון כבר מאוחר אפשר שכולנו נחזור לביתנים?"
"בסדר. יוני מחר בבוקר בואי לפה אני צריך לדבר איתך."
הינהנתי בשקט ויצאתי מהחדר.
שמעתי שהאחרים התחילו לצאת אחרי ולא באמת רציתי לדבר אבל גם לא יכולתי לרוץ בגלל המזוודה.
אז פשוט התקדמתי בהליכה מהירה לביתן האדס.
מישהו השיג אותי שבדיוק הגעתי למדרגות הביתן. זה הייתה עמית.
"המלחמה בין הביתנים עוד מעט, תבואי לחוף"
"בסדר אבל היא לא היי-"
והיא כבר רצה משם. מה יש לכולם מלמסור הודעה ולברוח?
הצלחתי להיכנס ולסגור את הדלת ופשוט זרקתי את המזוודה ונשכבתי על המיטה.
ואז הייתה דפיקה בדלת.
ועוד אחת.
העמדתי פנים שאני ישנה והבן אדם הלך.
ואז התחיל כל הראש של המלחמה בין הביתנים, אז יצאתי החוצה.
התקדמתי לחוף וראיתי את הלחימה.
ואז מישהו צעק לעברי, כנראה אחד מהחבורה המוזרה שלנו.
אני המשכתי להסתכל לכמה דקות ואז הלכתי לרוץ ביער. קיוותי למצוא הסחת דעת מהכל בערך.
רצתי במשך עשר דקות בערך והתנגשתי במישהו.
נפלתי על הרצפה ולא הצלחתי לזוז לשתי דקות.
הצלחתי להזיז את היד ומי שנתקלתי בה אמרה "תודה לאלים!".
"האלים לא כל כך אם הם גרמו לנו להיתקל אחת בשנייה" הקול שלי היה צרוד, והיא צרחה.
"אווץ'. תפסיקי לצעוק הרסת לי אוזן וחצי, אני עוד אשתמש בה את יודעת"
"זה פעם ראשונה שאני רואה אותך במחנה" היא אמרה.
"גם אני אותך. אני חדשה, אני יוני ביתן האדס"
"בגלל זה את נראת כמו גוויה מהלכת" היא אמרה.
"מה?" שאלתי בחצי עצבנות חצי צחוק. כנראה הבהלתי אותה עם החלק העצבני כי ענתה מהר "שום דבר" ועזבה את זה.
הרעשים והבזקי האור משדה הקרב נמשכו.
"מה קורה שם?" היא שאלה
"מלחמה בין הביתנים"
........................................................................
אחר כך העלה את המשך השיחה עם סבתא אולי בערב. ביייייייי
