המשכתי לרוץ עד שהגעתי לאיזה גוש סלעים מוזר (מסתבר שקוראים לזה אגרוף זאוס).
התחלתי לטפס. כל פעם שלא יכולתי לאחוז במשהו פשוט תקעתי את הפגיון שלי (שבאופן מפתיע הצליח לשבור את הסלע) והשתמשתי בו כנקודת אחיזה.
אחרי שעליתי למעלה פשוט התיישבתי, ובהיתי בשמיים.
אז שלא תבינו לא נכון, ברחתי לא בגלל שלא הייתי מוכנה וכל השטויות האלה. ברחתי כי אני פחדנית. (לא נתון לתגובה) .
ואז ראיתי את שני וסאני רצות להר.
"לאן היא נעלמה?" סאני שאלה שהן נעצרו.
שני לא ענתה והתחילה להסתכל על ההר.
"יש פה חריצים בצורת פגיון" היא ציינה.
'שיט' אמרתי בלי קול.
סאני נגעה במפתח הסול בצמיד שלה וזה נהפך לקשת.
"זוזי אחורה" היא אמרה לשני.
שני התרחקה וסאני מתחה את הקשת והופיע חץ זוהר. היא ירתה שני טורי חצים על ההר והתחילה לטפס.
"בואי" היא זירזה את שני.
הן טיפסו על החצים ואני ניסיתי להתחבא בצל מתחת לערימת הסלעים של אגרוף זאוס.
אבל החצים של סאני זהרו והיה אור יום אז הן יכלו לראות אותי.
"ממה ברחת?" שני שאלה.
"כלום" עניתי במהירות.
"מה קרה?" היא נאנחה והתיישבה.
"לא קרה כלום!" עניתי.
"אנחנו נביא מישהו מביתן הקטה שיכשף אותך להגיד את האמת". אני די בטוחה שבשלב הזה ניהייתי אדומה אז כרגיל הורדתי את הראש כדי שהשיער יכסה את הפנים.
סיפרתי להן ותוך כדי התרכזתי בביתן האדס.
ברגע שסיימתי הן התחילו להגיד "אוו יוני' ואני פשוט עשיתי מסע צללים לביתן.
אם אתם חושבים שחזרתי לבכות, אז לא. חזרתי כדי לקחת כמה דברים. וניסיתי לפחות לעשות מסע צללים למקום שאהבתי מאוד לפני שהגעתי למחנה.
הייתי קרובה הגעתי לכביש ממול למוזיאון הטבע בניו יורק (אני חנונית ואני ממש אוהבת מוזיאוני טבע).
אבל אז הגיעה העייפות. נזכרתי שהמשפחה שלי היו צריכים לטוס לפני כמה ימים אז הוצאתי את המפתחות (לקחתי מהביתן) והלכתי לכיוון הבית שלי.
פתחתי את הדלת. הכל נראה רגיל אבל שקט. נעלתי אותה ורציתי ללכת לחדר אבל הייתי יותר מדי עייפה אז נרדמתי על הספה.
ו(שוק)התעוררתי למשמע כמה קולות גרירה ושריטות.
נאחזתי בפגיון וקפצתי לעמידה.עמד שם יצור עם שלושה ראשים ראש אריה, ראש עז וראש דרקון. הי לו גוף אריה עם כנפי דרקון. הוא בהה בי לרגע וזינק.
