ישבתי ליד העץ במשך כל אחר הצהריים.
זה מוזר כל כך. כל האלים אמיתיים, כל המפלצות אמיתיות,אני חצויה, אני בת של אל השאול. המחשבות הסתחררו בראשי.
זה לא חלום, זה המציאות.
"היי" מישהו מאחורי אמר.
קפצתי בבהלה. אנשים חייבים להפסיק לעשות לי את זה!
זה היה הנער שהיה עם ניקו אתמול.
"היי".
"אני וויל, אני חושב שהכרת את אחותי סאני"
"כן.. אההה.. אני יוני" הוא התיישב ליד העץ מולי.
"אתה מחכה למישהו?"
"לא"
"טוב אני אלך. אני צריכה ללכת ל...אהה..שיעור החרבות!" זה היה חצי אמת.
אני באמת הייתי צריכה ללכת אבל רק מאוחר יותר.
"ביי"
"ביי"
החלטתי לנסות להתאמן בדבר הזה שעשיתי עם המגן.
השתמשתי במסע צללים (זה יעיל באופן מפתיע) והגעתי לביתן 13 , יצאתי החוצה והקפתי את הביתן. כמה מטרים מהחלק האחורי היה קו העצים של היער. נשענתי על הקיר והנחתי ידיים על האדמה. לא יודעת איך אבל פתאום הרגשתי את הדברים הקבורים באדמה, מה לאזא.. הייתה מחשבתי הראשונה. התרכזתי בפגיון שהיה קבור וניסיתי להעלות אותו לפני השטח, אני מדמיינת אין מצב שאני יודעת שיש שם משהו! אבל בדיוק שאמרתי לעצמי את זה פגיון עלה מהאדמה מהמקום שהרגשתי בו.
קמתי והרמתי את הפגיון. בחנתי את הניצב, קצהו היה זהב ואמצעו היה מרופד בשכבה דקה של בד אדום. הסתכלתי על הלהב, הוא היה בצבע כסף שהושחר. רצתי לביתן ופתחתי את התיבה, היא הייתה על המיטה ממקודם, בתוך התיבה היה נדן לפגיון שאני בטוחה שלא היה שם קודם.
הכנסתי את הפגיון לנדן וקשרתי אותו. הסתרתי את הנדן מתחת לחולצה.
אם לא בחנו אותי ממש טוב לא היו שמים לב לצורת הנדן.
פתחתי את הביתן ועמדתי פנים מול פנים עם סאני שבדיוק באה לדפוק על הדלת.
"יש ארוחת ערב עוד שעה זה באזור הזה שם" אמרה והצביעה על רחבה עם שולחנות "אז תלכי לשם, אה ושעת עוצר ב23:30 אל תצאי או שהרפיה תאכל אותך. אה וקחי זה מביתן הפייסטוס הם הכינו טלפונים שלא מושכים מפלצות אבל הם לא עובדים מחוץ למחנה ורומא החדשה. טוב הלכתי ביי" והיא הלכה.
"ביי" קראתי אחריה.
ירדתי לאזור האימונים (נו הזה עם החרבות והמתווחים) וחיפשתי מקום לאימון בפגיונות.
רק עכשיו שמתי לב לאולם קטן ובפנים בובות אימונים, נכנסתי פנימה לקחתי פגיון מהאיחסון וניגשתי לאחת הבובות.
