הפנים של ג'ון הופיעו.
"היי! הכל בסדר? " שאלתי אותו, הוא נראה כאילו לא ישן כמה ימים.
הוא שיפשף את העיניים "כן הכל בסדר, איך את מסתדרת? איפה אתם עכשיו? " הוא נראה מודאג.
החלטתי לא להתעסק בעובדה שהוא נראה כאילו הוא ער כל לילה"הכל בסדר, אנחנו עם ציידות ארטמיס" הוא נראה לחוץ "אבל אני צריכה להראות לך משהו" שלפתי את הפגיון והנחתי אותו באור.
"התחילו לי חלומות מוזרים בזמן האחרון. הראשון היה ביום לפני שיצאנו למסע היה לי חלום על תמיס אבל אני חושבת שזה קרה גם לשאר, השני היה על מין נערה ג'ינג'ית ופנים של איזו אלה עשויות מאדמה והיא דיברה דרך הנערה, אחר כך היה לי סיוט על אלות הגורל ובכל אחד מהחלומות דיברו איתי על העתיד, אלות הגורל ניבאו משהו שני שמע כמו נבואה האלה השנייה אמרה שאני אשרוד את הקרב הזה כי אני חלק ממשהו בעתיד, ובשני החלומות הג'ינג'ית מופיעה" עצרתי לנשום.
"היה במקרה עוד חלום שאיכשהו קשור לזה?" ג'ון נשמע מודאג.
"היה עוד אחד עם אתנה" הצבעתי על התמונה בפגיון "היא הציעה להיות הפטרונית שלי כי זה יעזור בעתיד" שמעתי רעש מאחורי, הסתובבתי וראיתי את לילי מתעוררת.
"אני חייבת ללכת! " אמרתי ודחפתי את הפגיון לנדן.
"אני אשלח לך איריס נט שיהיה לי זמן. רגע לכל המחנה יש את הטלפונים המוזרים האלה נכון? אני אנסה להתקשר ממנו. ולך לישון!" אמרתי בזמן שכל שנייה אני מוודא שלילי עוד לא קמה לגמרי.
"אני אנסה להיות זמין. אבל אם יש לך עוד חלום עם נבואה תנסי לזכור אותה ואני אשן שתחזרי" הוא אמר.
"אם לא תלך לישון לא איכפת לי מאיזו סיבה אני אתקשר לביתן היפנוס! ואל תבחן אותי! "
הוא העלה את החיוך המעצבן שלו על הפנים "בסדר בסדר אני הולך לישון" הוא הרים את הידיים בכניעה.
"ביי" אמרתי והעברתי את היד ברסיס המים והוא התפוגג. נכנסתי לאוהל והצצתי החוצה, הספקתי לראות את לילי מסתכלת מסביב וחוזרת לשכב על הכתף של מייקל.
נכנסתי חזרה לאוהל וניסיתי ככל יכולתי לא להעיר את השאר באוהל ומכן זה רק הגיוני שכולם התעוררו (זה מזכיר לי משפט מהארי פוטר).
"איפה היית? " בל שאלה עוד חצי ישנה.
"התעוררתי אז יצאתי החוצה לכמה דקות" זה לא היה שקר מוחלט.
"אז למה קודם התגנבת עם פנס, מים ומן שקית כזו מחוץ לאוהל? " ליז שאלה, קיללתי אותה בלב באותו רגע.
"אממ.. אא.. " אני ממש שמחתי על החושך באותו רגע. הן הסתכלו אלי בצפייה לתשובה ופשוט עשיתי מסע צללים מחוץ ליער הקרוב.
ברגע שיצאתי אחרי קו העצים שמעתי את ה'נו באמת' של אחת הבנות.
התפללתי לאלים שאהיה רק עוד צל ברגע זה.
התקדמתי קצת יותר לתוך היער.
שמעתי קולות מאחורי, אלה היו סבתא, ליז, בל, עמית וסאני (אלה שהתעוררו).
הן כנראה רצו לראות לאן נעלמתי.
הן עברו לידי ולא ראו אותי, מוזר! חשבתי.
הסתכלתי על הידיים שלי וממש הופתעתי לגלות שהן נראו שקופות כמו צל.
ניסיתי לאחוז בגזע עץ כדי לראות אם זה כמו הפעם שננעלתי בגללה במרפאה, אבל הפעם יכולתי לאחוז בעץ.
הבנות המשיכו להתקדם עוד קצת ואני ברחתי חזרה לאוהל.
בדרך חזרה התחלתי להתעייף (שימוש בכוחות זה מעייף) והידיים שלי חזרו להיות פחות או יותר נראות.
ברגע שנשכבתי על השק שינה נרדמתי.
זה קצר כי אני עצלנית מדי כדי לכתוב.
יאי אני שקופה בשנית.
רעיון השקיפות החדש בא משיחתי עם פריקי באינסטגרם.
בבי.
