הסיוט התחיל ככה, הפעם עמדתי מול שלוש נשים זקנות.
שלושתן החזיקו מסרגות וסרגו מן אריג בעזרת חוט זהב.
הבנתי מי אלה היו, אלו היו שלוש אלות הגורל.
הן פתחו את הפה והחלו לדבר אך לא שמעתי את הקול שבקע להם מהפה בעזרת האוזניים. בכלל לא הייתי בטוחה שיצא להם קול מהפה, שמעתי את קולם בראשי.
מסעות חיפושים יעברו ,העבר ההווה והעתיד על כף המאזניים יעמדו.
נבואות, נבואות יוותרו ,אך מאותו מאורה הן ירעו.
נצר אויב ישן יקום ויעלה, ובכוח הבוגדת תיפתח המלחמה.
האלים בינם לבין עצמם יסערו וחצויי העבר והעתיד יחדיו יתאחדו.
מקשרת העתיד והעבר תשלם את המחיר,
וההחלטה תינתן בפני בת חסותה של האוייבת הגדולה'
הקולות הראשי פסקו, והעולם סביבי כאילו נמס.
עמדתי מול הנערה הג'ינג'ית מהחלומות הקודמים שלי, הפעם היא לא ציירה פנים בחול, היא רק הסתכלה על החול בפחד מסויים.
"מי את? " שאלתי אותה.
קול אחר ענה לי "תשובות לשאלות את תקבלי שיגיע העת. אך יהיה זמן, ביגיע הזמן
אדרוש תשובה, אבל עד אז יש לך משימה חשובה" ואז הרגשתי שאני נופלת והתעוררתי.
השעה הייתה שש וחצי.
הארי עוד עמד ער ושמר על הדלת.
הסתכלתי על היד ונשיכת הרפיה הפכה ללא יותר מצלקת 'אני כבר אחשוב על סיפור כיסוי לזה' אמרתי לעצמי.
החלום עוד הטריד אותי.
שלושת אלות הגורל, מדברות איתי על העבר ההווה והעתיד, אירוע שאפילו הנבואות יפחדו ממנו?, נצר אויב בת חסות של אלה? לא הבנתי מה כל הדברים האלה אומרים יחדיו.
המשפט שהכי הטריד אותי היה על מקשרת העתיד והעבר, לפי איך שזה נראה אני היחידה שחווה סיוטים על ג'ינג'יות מפחידות.
אני די בטוחה שגם שאר החצויים חולמים לחיות אבל לא כאלה, לא חמש אלות שביקרו אותם בחלומות, והייתה לי ההרגשה שזה לא החלום האחרון.
תפסתי את ניצב הפגיון ובחנתי את התמונות,
היו שם עוד שתי תמונות יותר מה פעם הקודמת שבדקתי (פעם אחרונה שבדקתי הייתה עם ג'ון על אגרוף זאוס), הייתה שם התמונה שלי מסתירה את העובדה שנפצעתי ועוד תמונה שלי ושל הילדה הג'ינג'ית, התמונה מהחלום.
'למה העובדה שנפצעתי חשובה כל כך? ' הסתכלתי עוד פעם והבנתי שאם זה הייתה רק הפציעה זו הייתה תמונה של הרפיה נושכת אותי. המטרה של התמונה הייתה הקטע של ההסתרה(!).
'אני באמת שומרת הרבה סודות בין האחרון..' אמרתי לעצמי.
'אבל עדיף שאני אבין את זה קודם לפני שאספר לאנשים, אחרת סתם יבהלו' תירצתי לעצמי. במחשבה אחורה הייתי צריכה לספר למישהו מהצוות על החלומות או על הפציעה, אבל זה באמת שלא נראה לי חשוב.
הסתכלתי שוב בשעון, השעה הייתה כבר שבע ורבע 'ארבעים וחמש דקות בהיתי בפגיון?' שאלתי את עצמי.
קמתי מהמיטה, והסתרתי את הפגיון באחת המגירות 'זה מה שחסר לי עכשיו שמישהו מהם יראה את הפגיון' חשבתי ועברתי ללטף את הארי.
התחלתי הערתי את בל והתחלנו להעיר את כולם.
לילי כמה אחרונה, תוך כדי שהיא מרביצה לעמית שניסתה להעיר אותה.
"על מה חלמת שהיית צריכה להרביץ לי? " עמית שאלה אותה.
לילי התחמקה בשאלה(כן קלטתי את זה) "כולם ערים כבר? ".
הם פתחו שיחה שלא כל כך הבנתי (הפרעת קשב מטומטמת) כי הייתי עסוקה מדי בלדאוג שמישהו ימצא את הפגיון.
לילי התקדמה לשידה, "מה את עושה? " שאלתי וניסיתי להסוות את הפאניקה שנכנסה לי לקול.
היא לא ענתה ופשוט פתחה את אחת המגירות,שלפה מפה וטרקה את המגירה, נשפתי אוויר בהקלה.
אחרי כמה דקות שיחה בהן קלטתי את המילים "אוהיו" ו"אוטובוס" ארזנו הכל (הגנבתי את הפגיון לנדן והסוויתי אותו) ויצאנו. הארי רץ לכיוון ההפוך אז רצנו אחריו.
נכנסנו לסמטה חשוכה, בפנים הייתה ילדה.
אחרי כמה דקות שיחה שאני די בטוחה שהפחידו את הילדה ששמה ליז, הארי החל לרוץ כניסה להגיד משהו.
ואז נזכרתי משהו שקראתי על כלבי שאול (כן חקרתי את הנושא, אני חנונית אפשר להתקדם? תודה) "כלבי שאול טובים באיתור חצויים אמרתי ללילי שעמדה לידי.
ואז ליז החלה לזרוח בצהוב.
אז הסברנו לה מי אנחנו וכל אחד הציג את עצמו.
היא קיבלה את זה מאוד מהר, אבל זה לא משנה כרגע.
ליז הצטרפה אלינו למסע כי החלטנו שעדיף לא להשאיר חצויה לבד (אין לי כוח לכתוב שיחות לכו לבדוק אצל עדי).
הלכנו לבית של ליז כדי שהיא תאסוף כמה דברים, היא הציעה שתייה וסירבנו. היא שלפה תיק שהיה בעצם תיק חירום לאם עוזבים את הבית ולא יודעים לכמה זמן, היה שם כסף אוכל ומים לפי ליז. בהיתי בקירות עד שהלכנו בשלב מסויים שמתי לב לקשת וחרב מוצלבות על הקיר בתוך מסגרת.
'זה סתם קישוט. הרבה אנשים עושים את שזה' אמרתי לעצמי. והלכנו לתחנת האוטובוס.
שכגענו לתחנה ואנשים התחילו הסתכלו אלינו מוזר.
השליישיה הקטלנית (עמית, סבתא ושני זה הכינוי שלכן מעכשיו) הלכו לקנות כרטיסים ואז השוטרים התקרבו.
השליישיה התקרבו חזרה אלינו והתחלנו לברוח.
נכנסו לאוטובוס ריק וסבתא השתלטה על כיסא הנהג.
והחלה לנסוע, מאחורינו שמענו סירנות אבל מסיבה מסויימת סבתא ידעה לנהוג ממש טוב ונפתרה מהן.
הבנים התחילו לריב ופשוט שקעתי בכיסא שלי כרגיל איך לא שרויה במחשבות.
