בסופו של דבר קמנו ובגלל שלא רציתי להסתכן (בכל זאת אני די בטוחה שעמית גילתה כבר לפחות לחצוי אחד ובמחנה הזה משמעות הדבר שכולם יודעים), תפסתי לג'ון את היד,צעדתי לתוך הצל וחשבתי על ביתן הקטה. לא עברנו לשום מקום אבל העייפות נוצרה כאילו באמת עשיתי מסע צללים.
"מה? למה זה לא עובד? " שאלתי בקול, הרגשתי שאני תכף מתעלפת.
"יכול להיות שאת סתם עייפה מדי וזה מזהיר אותך? " הוא שאל.
"כנראה" הייתי למרות שהמחשבה שלי הייתה 'לא נראלי' כי הייתי יחסית ערנית עד שנייה קודם לכן.
ניסיתי לשחרר את היד והוא לא נתן לי.
"ממילא אמרת שכנראה כולם ידעו על זה" ציין.
"אבל כל עוד יש את הספק אני לא אמחק אותו" אמרתי ומשכתי את היד, מה שהיה צעד לא חכם במיוחד כי כמעט נפלתי. התייצבתי בעזרת עץ. הוא משך בכתפיים, הוא כבר היה רגיל לזה שאני שונאת להחזיק ידיים וכל השטויות האלה ונראה לי קצת לא הוגן לתפוס לו את היד שוב אחרי שמשכתי אותה.
בדרך חזרה חיפשתי את הצמיד שהכנתי אבל הוא לא היה שם 'כנראה מישהו מצא (הפלפאף מישהו? אני עייפה תתעלמו מההערות הצולעות שלי) אותו, נו מה זה משנה?' חשבתי.
נפרדתי מג'ון וחצי הלכתי חצי גררתי את עצמי לביתן.ברגע שנכנסתי נפלתי על המיטה ונרדמתי. הפעם במקום חלום חדש על מיס ג'יג'ית היה חלום (או סיוט) שכבר ראיתי.
שוב עמדנו בשדה הזה חמישה בצד אחד ושניים בצד השני. הדמויות שוב סקרו זה את זו ואת הדמות שהייתה אני התחילה לברוח מהצד השני הייתה תזוזה מישהו רדף אחרי ומישהו קילל. לא הבנתי מי רדף אחרי ומי קילל כי ברגע שהסתובבתי פקחתי עיניים.
זה היה אמצע הלילה וניקו כבר היה בביתן וישן. לא רציתי להישאר ולא רציתי לנסות לעשות מסע צללים מחשש שכמעט אתעלף שוב, אז התרכזתי כמו שעשיתי בחודשים האחרונים קיוויתי מאוד שזה כן יצליח ויצאתי מהביתן. אוקיי אני חייבת לכם הסבר. בחודשים האחרונים התאמנתי על היכולת שלי להפוך לצל. נכון כל הפעמים האלה שהייתם רוצים להיעלם או לבלוע את עצמכם באדמה? זה מה שהכוח הזה עושה. גיליתי את זה קצת אחרי שחזרנו למחנה למרות שהבנתי שהשתמשתי בזה גם בזמן מסע החיפושים (שחשבו שאני בוגדת ולא לא סלחתי על זה עוד). הסתכלתי על היד שלי אבל היא עדיין הייתה מוצקה.
"אז נעשה את זה בדרך הקשה" לחשתי.
בגלל שאני ממילא ישנה עם בגדים שחורים (מה אתם מצפים ממני?) פשוט נעלתי נעליים ולקחתי ג'קט סגול שהיה זרוק על קצה המיטה שלי ויצאתי בשקט מהביתן.
ברגע שיצאתי הבנתי שזה היה חכם לקחת ג'קט כי קפוא בחוץ(!) למרות שהטמפרטורה במחנה אמורה להיות נעימה כל הזמן.
לבשתי את הג'קט והרמתי את הכובע על הראש אבל השיער הפריע 'הייתי צריכה לסדר אותו קודם' הזכרתי לעצמי. אז לא חבשתי את הכובע.
התגנבתי ליער והתקדמתי לאורך הנהר כמו שעשיתי ביום הראשון. אז לא ידעתי למה אבל הייתה לי תחושה שזה מה שאני צריכה לעשות. נשענתי על גזע עץ רנדומלי ובהיתי בנהר. המחשבות הציפו אותי, על כל מה שקרה בחודשים האחרונים בקושי היה לי זמן לעקל את זה, שקעתי עמוק כל כך במחשבות שהופתעתי מהזריחה ומהצעקות שהגיעו מכיוון המחנה . עוד יותר הופתעתי שמישהו נגע בכתף שלי. ניקו עמד מאחורי.
"אז פה היית מאמצע הלילה. שמעתי אותך יוצאת" אמר והתיישב לידי.
"ואתה אחראי ביתן נהדר שקמת ועצרת אותי" אמרתי וניסיתי להוציא את הסרקסטיות מקולי .
"כבר הבנתי מההתחלה שגם אם אגיד לך לא את תעשי את זה אז מה זה משנה מה אני אגיד? רק אל תגלי לכירון כי אבא לא יאהב את זה שאגיע לשאול מוקדם" זה אחד מההבדלים הגדולים ביני לבין ניקו. הוא קורא להאדס אבא, אני לא אני קוראת לו האדס לא מפחד אלא כי זה עוד לא נראה לי מציאותי.
"אני לא בטוחה שלהאדס יהיה איכפת כל כך בכל זאת אתה מבקר אותו לעיתים קרובות" בחודשים האחרונים ניקו היה בשאול כמה פעמים כי האדס נתן לו רשות לדבר עם אמא שלו בהשגחתו.
"טוב. סאני חזרה" הוא קם והלך. 'אם סאני חזרה איפה כל הצעקות ברשפטיה? ' מחשבה אחת יותר מדי.
'סאני חזרת! ' שמעתי כמה קולות בראש שלי מתחילים לפתוח שיחה מעמיקה על זה מה שעשה לי כאב ראש ענקי. האחרים לא בדיוק מבינים שלפעמים צריך שקט (כולם אני לא משתיקה אתכם לגמרי אבל ניתן להמעיט חפירות) .
קמתי והתחלתי להתקדם לביתן שלי.
יש לי עוד מה לכתוב אבל פשוט ראיתי שמספר המילים הוא 666 ורציתי פרק של השטן (למרות שהפרקים שלי עלובים) אז כן. שיהיה לי כוח ורעיונות יצירתיים להעברת הזמן אודיע לכם.
