היינו בשקט במשך כמה דקות. לא באמת ידעתי מה אני אמורה להגיד סליחה על זה שברחתי? או מצטערת אם נעלבת ממני או כל דבר אחר.
בסוף אני לא יודעת למה פשוט אמרתי את זה. "נבהלתי. ברחתי כי נבהלתי. זה לא באשמתך בכלל" הוצאתי את הפגיון מהנדן ונתתי לו. "מצאתי את הפגיון הזה בפעם הראשונה שניסיתי את הכוחות שלי לבד. ושחזרתי לבין היה שם הנדל שהתאים לו בדיוק. ואז ברחתי. ותקפה אותי מפלצת ואחרי שהרגתי אותה הדם שלה התחיל ליצור ציורים קטנים בזהב אחד שלי הורגת את המפלצת. ואת השני.. אה.. תסתכל" הוא הסתכל על הפגיון ונראה נדהם.
"אני חושבת שהפגיון מציין אירועים שהיו חשובים לי או שציינו משהו".
הוא עוד הסתכל על הציור בפגיון.
"ברחתי כי נבהלתי מהכל. ברגע אחד כל העולם שלי התהפך, אני חצויה ,יש לי כוחות מוזרים, מפלצת רודפת אחרי זה פשוט היה מהר מדי. פחדתי שיקרה עוד משהו" נשמתי עמוק והמשכתי "אני פשוט לא ידעתי מה לעשות באותו רגע. זה היה פשוט יותר מדי".
"התמונה בפגיון.. זה.. מה זה אומר? "
"אני מבינה את זה בדיוק כמוך. אתה הראשון שראה את הפגיון, בבקשה אל תספר לאף אחד".
"בסדר, אני מצטע-" "אתה לא אמור להצטער! " קטעתי אותו.
אני די בטוחה שיהיה עכשיו אווו אז לא. בשיא הרצינות לא.
קמתי ואני עד עכשיו לא מבינה מה נכנס בי, ונישקתי אותו. אני בטוחה במליון אחוז שהייתי אדומה.
הוא הסתכל אלי מופתע וחייך את החיוך המעצבן הזה שלו. "תסתום" צחקתי. "ושזה לא יצא מפה! "
"תכף כולם חוזרים ממלחמת הביתנים הזה,
לך לפני שמישהו יבוא לפה! ".
"אוקיי" הוא אמר עדיין עם חיוך ויצא.
נכנסתי למיטה ונרדמתי.
אז שקמתי היה מודבק לי פתק על המצח.
'Sweet revenge'.
קמתי מהמיטה והסתכלתי במראה. כל השיער שלי היה ורוד. הייתי בשוק. לא הבנתי איך עשו את זה.
הסתכלתי דרך החלון ובל עמדה שם ונופפה לי עם חיוך צוחק על הפנים. אוי היא הולכת למות!
......................................................................
