כמו לכל החצויים יש לי סיוטים, אבל לרוב הם לא מעירים אותי. הסיוט הזה כן העיר אותי.
מולי עמדה אישה שנראתה בשנות השלושים לחייה, ביד אחת החזיקה חרב ובשנייה מאזניים.
"יוני בת האדס, אני היא תמיס אלת הצדק.
אני רוצה לקרוא מלחמה על האלים, ולהשליט צדק בקרב החצויים".
ואני קשורה כי... שנייה אחרי זה קיבלתי תשובה.
"אני צריכה חצויים לצידי. את נבחרת מבין כמה חצויים מן המחנה. אם תבחרי המאזניים ותצטרפי אלי תמנעי מהקרב, אך אם בחרב בחרת אני מבטיחה לך שהצדק לא יהיה איתך! עכשיו בחרי ולא תחזרי לממלכתו של אביך" היא הפסיקה והושיטה לי את שני החפצים. עד כמה שאני פחדנית, הרצון שלי להיות לטובת האלה המטורפת הזו שרוצה להשמיד את האלים (למרות שיהיה נחמד אם ישמידו את אפרודיטה או לפחות ירגיעו אותה) שאף לאפס.
הסתכלתי לאלה בעיניים ,חייכתי חיוך שהייתי מחייכת בבית ספר כדי להתגרות באנשים מעצבנים ותפסתי את ניצב החרב.
"אם כך בחירתך היא להישאר ולהילחם בי. זה כמובן הייתה שגיאה" היא חייכה חיוך שטני וסובבה את ניצב החרב אליה ולפני שהספקתי להגיב תקעה בי את החרב.
פתחתי את העיניים במהירות.
עדיין הייתי בביתן האדס, הייזל וניקו עוד ישנו. ואז ראיתי מול העיניים שלי את המשפחה שלי. היו במטוס חזרה הביתה, ואז פגע ברק במטוס. המטוס התרסק. ראיתי את אחי הקטן צורח את אמא מחבקת אותו אחיותי הגדולות נראו מבוהלות ואז המטוס התרסק. הרגשתי ריקה, וידעתי שהם מתו. וידעתי גם מי היה אחראי לזה.
יצאתי החוצה מהביתן ורצתי לאגרוף זאוס .
טיפסתי אליו בעזרת הפדיון והתחלתי לצרוח לכיוון השמיים.
"אתה חושב שזה מצחיק! להרוג ככה את המשפחה שלי? למה אתה חייב לפגוע בילדי האדס? מה כבר עשינו לך? חתיכת מניאק! " את כל זה צעקתי לאל, התחילה להיווצר סערה מעלי מה שלא היה אמור להיות אפשרי במחנה, ומישהו דחף אותי הצידה בדיוק שברק פילח את המקום שעמדתי בו לפני שנייה.
רק עכשיו קלטתי שאני בוכה.
פשוט נשענתי על הסלע ובכיתי.
ג'ון התיישב לידי וחיבק אותי. הסערה מעלינו כבר נעלמה.
"הכל יהיה בסדר" הוא אמר לי, וצחקתי צחוק מריר "כן אה, הכל יהיה בסדר, אני רק יוצאת למסע שיש סיכוי שאני לא אחזור ממנו, זאוס מחליט להרוג את המשפחה שלי הכל פשוט מצויין" אם הוא נבהל מהמרירות שלי הוא כנראה יודע להסתיר את זה ממש טוב.
"אני יכול את הפגיון לרגע? " לקח לי שנייה להבין מה הוא מבקש, הושטתי לו את הפגיון.
"תראי" על הפגיון נוצרה תמונה חדשה.
זה הייתה תמונה שלי ושל ג'ון עכשיו, מסתכלים על הפגיון שבו יש תמונה שלנו מסתכלים על הפגיון. "לפחות לפגיון יש חוש הומור" אמרתי בחצי בכי חצי צחוק.
"חוש הומור הוא דבר חשוב מאוד" אמר.
"אני יוצאת למסע לכיוון המוות שלי"
"את לא. את תחזרי לפה, אני כבר יודע את זה".
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח? "
" כי אני סומך אלייך וכי אני פשוט יודע".
"אני מקווה שאתה צודק" מילמלתי לכתפו וחזרתי לישון.
למה יש לי תחושה שבתגובות תתרכזו בקטע שלי ושל ג'ון ולא בקטע שאני צורחת על מלך האלים אחרי שהוא רוצח את המשפחה שלי?
