קמתי בבוקר בשבע. אחי הקטן התארגן לבית ספר ותוך כדי הקים רעש נוראי. דחפתי כריות לאוזניים בנסיון נואש לחזור לישון.
אבל זה לא באמת עוזר. ברגע שאני מתעוררת אני נשארת ערה.
הורדתי את השמיכה מהראש וגררתי רגליים לכיוון חדר האמבטיה.
בהיתי במראה. השיער המתולתל שלי היה מבולגן כרגיל. מתחת לעיניים היו לי שקיות מחוסר שינה ונראיתי קצת כמו גוויה מהלכת.
ניסיתי בנסיון נואש להבריש את השיער שלי. זה לא עבד. שוק.
ציחצחתי שיניים והלכתי לחדר.
אמא צעקה לי שהבית ספר סגור היום. לא הבנתי למה אבל לא מתלוננים על יום חופש.
ניגשתי לארון והוצאתי את הג'ינס האהובים אלי, ג'ינס גבוהים עם ארבעה כפתורים, לקחתי את אחת מהחולצות הלבנות שלי(אלה שנראות כמו חולצות בית ספר רק בלי סמל), וג'קט שחור.
לא היה לי מה לעשות בבית אז החלטתי לרדת לספרייה.
הספרייה הייתה ריקה. טוב זה רגיל בעצם, אף אחד חוץ ממני לא הולך לספרייה בשבע וחצי בבוקר.
ניגשתי לאחד המדפים ובהיתי בספרים. לא יכולתי להתרכז. עוד אחת מתופעות הלוואי של הפרעת הקשב שלי. ניסיתי להתרכז בספרים שלפני אבל כל כמה שניות הריכוז שלי עבר לספרן שהסתובב מאחורי.
החלטתי שאני לא אצליח לקחת ספרים היום ויצאתי מהספרייה.
הרגשתי שמישהו מסתכל אלי. הסתובבתי והספרן מהספרייה היה שם. התחלתי לרוץ.
זה לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו רדף אחרי אז ידעתי מה לעשות. בשלב זה אני חושבת שחשוב שאגיד לכם שמאז שאני בת שש בערך הרבה אנשים מנסים לרדוף אחרי.
אין לי מושג למה,שהייתי קטנה חשבתי שהם מפלצות אבל אין כזה דבר. זה כנראה רק הדמיון שלי.
הסתכלתי אחורה והספרן התחיל לשנות צורה. נשמתי עמוק. זה לא יכול להיות. זה רק הדמיון שלי.
המשכתי לרוץ. אנשים לא העיפו אפילו מבט.
זה חייב להיות הדמיון שלי! זה לא היה הגיוני מי שלפני שנייה רדף אחרי בדמות ספרן הפך למשהו עם רגלים מלאות קשקשים הוא גבה לגודל של שלושה מטרים!
הוא השיג אותי, ופתאום הוא נפל. היה נעוצה לו בבטן חרב.
הסתכלתי מאחוריו. הייתה שם מישהי בערך בגילי בלונדית עם שיער ארוך. היא לבשה ג'ינס וחולצה כתומה עם האותיות CHB.
"בואי!" היא אמרה לי.
"מי את?"
"סאני. עכשיו בואי"
היא תפסה לי בפרק כף היד ומשכה אותי.
"לאן הולכים?"
"מקום בטוח.בואי כבר. איפה הסטיר שלך?"
"המה שלי?"
"הוא כנראה נעלם או משהו. טוב בואי"
הגענו לפארק ליד הבית שלי.
והיו שם שני פגסוסים רתומים לכרכרה.
"ז..זה..זה.." גימגמתי. אין כזה דבר פגסוס, זה דמיוני.
"כן זה פגסוס. תעלי."
עליתי אחריה והפגסוסים התרוממו לאוויר.
"בת כמה את?"
"13"
"וענק רדף אחריך? מה עשית לו?"
"כלום רק הלכתי לספרייה. היי איפה הטלפון שלי?"
"נפל לך כנראה אבל זה לא משנה. לחצויים אסור להשתמש בטלפונים או בטכנולוגיה זה מושך מפלצות"
"רגע חצויים? את אומרת לי שאני חצוייה?"
"כן. ואנחנו הולכות למחנה החצויים"
זה לא באמת קורה זה רק חלום. אבל החלומות שלך אמיתיים בדרך כלל.
נשמתי עמוק ושתקתי.
עד שהגענו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני לא אמיצה בשיט.
סאני תודה על ההצלה!
