Cigarettes & Diet Coke

פרק 7 - ״היא פה.״

סיגריות ודיאט קולה. פרק 7.

מאיה לא חזרה הביתה. לא לדירה שלי וגם לא לדירה שהייתה של אבא. כפי שהיא העדיפה, היא נשארה כל הסופ״ש אצל נויה יחד עם אחת החברות שלה וכמו שאני העדפתי, היא הודיעה לי על זה מראש.

ליה, שהאזינה לכל השיחה שלנו מעבר לדלת כמו החטטנית שהיא, אמרה שלפי דעתה השיחה בנינו דווקא הלכה בסדר. נכון, לא הפכנו לאחיות הכי טובות, אבל לפחות הגענו להסכמה כלשהי שזה עדיף מכלום.

אחר כך היא הציעה לי להצטרף אליה ליציאה עם כמה חברות שלה מהעבודה. סירבתי בנימוס. אהבתי את ליה אהבת נפש אבל הבנות איתן היא עבדה היו רחוקות מהסגנון שלי כרחוק מזרח ממערב. הן כולן היו מעצבות אופנה, לבושות במותגים שאף אחד לא באמת צריך והאף שלהן היה יותר מידי למעלה. ליה הייתה רחוקה מלהיות אחת כזו, אבל בגלל חוש האופנה הטוב שיש לה יחד עם הזיקה לסטייל, היא התקבלה לעבודה ולקחה שם חלק משמעותי מאוד. הודתי לה על ההזמנה, אבל העדפתי לא להתערבב איתן. אז כשליה יצאה לבלות בחמישי, אני נשארתי בבית ועשיתי מרתון של המורדים, כי לא היה לי דבר יותר טוב לעשות מאשר לצפות בבנחמין רוחס מגלם את פבלו בוסטמנטה, פרפר חסר גבולות. הוא ומריצה היו הזוג האהוב עלי.

למחרת בבוקר, הידידים של ליה עזרו לנו להעביר את כל הדברים של מאיה. לאחד מהם הייתה משאית והוא היה חייב טובה למכשפה כחולת העיניים. ליה הסבירה לי על קצה המזלג שפעם היא העמידה פנים שהיא חברה שלו כדי להתמודד מול איזו אקסית פסיכופטית ומאז הוא עושה כל מה שהיא מבקשת.

״אני פורעת את החוב בתשלומים.״ היא אמרה, צוחקת.

האמת שלא הייתה הרבה עבודה כי אבא כבר דאג לארוז את כל הדברים של מאיה, ולפי מה שהבנתי גם היא עשתה שם סדר. אומנם רוב הפריטים שלה נמצאים בפנימיה והחדר בבית היה יותר חדר אירוח מבחינתה, החלטתי להעביר כמה שיותר פריטים מהחדר הישן שלה אל החדר החדש שלה אצלנו כי חשבתי שאולי זה יוכל להקל על כל המצב. בסופו של דבר, לקראת חצות היום, החדר החדש של מאיה היה מוכן. נקי, מסודר אבל בעיקר בודד.

מאוחר יותר באותו היום, אחרי שהדלקנו את הנרות, התיישבנו ליה ואני זו לצד זו על הספה ופשוט נרגענו לנו בשלווה כשהלהבות מרצדות מצד לצד. לא אני ולא ליה היינו דתיות או מאמינות גדולות, אבל היו כמה דברים שהיינו שומרות, פשוט כי ככה היא הייתה רגילה. כחברות ילדות, הייתי כמו בת בית אצל הוריה של ליה, זוג הורים צעירים ממוצא מזרחי - אבא ישראלי ואמא צרפתיה, אז היו להם כמה מנהגים שהם העבירו גם לנו.

כמו בשר וחלב שמעולם לא אכלנו ביחד, או להדליק ולברך על הנרות למרות שאחר כך היינו נוסעות לאן שרצינו, או לא לאכול חמץ בפסח או לשמור את יום כיפור כמו שצריך. אורח החיים שניהלנו ביום יום היה רחוק מלהיות דתי, אפילו לפעמים גם לא מסורתי, אבל מצאתי את עצמי אוהבת את הדברים הקטנים האלו. בעיקר את הנרות. היה משהו בהדלקת נרות של שבת שהיה מכניס אווירה אחרת לדירה. מן רוגע שאי אפשר להסביר. לא אהבתי את הדת אבל גם לא שנאתי אותה. היא כיבדה אותי ואני כיבדתי אותה.