Cigarettes & Diet Coke

פרק 34 א' - הסיפור של ליה

סיגריות ודיאט קולה. פרק 34.

חודש ינואר עבר במהירות. הימים הקצרים והלילות הארוכים חלפו, תוך רגע הגיע כבר פברואר ומאיה דיברה ללא הפסקה על תעודות של מחצית א' ועל מיונים לצבא.

לא היה שום זכר לדניאל בכל הזמן הזה. גם לא היה שום סימן מטום. שניהם אומנם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה אבל ידעתי שרק אחד מהם הוא פחדן. דניאל סתם היה אגואיסט.

המשמרות אצל אביב בשלב מסויים הפכו לשגרה, כזו שמנוונת את השרירים. לקום בבוקר, לשרת לקוחות ולחזור לדירה. כשטום כבר לא נמצא בתמונה, איכשהו מצאתי את עצמי מעבירה לילות בבית ולא מחפשת ריגושים זולים בחוץ. מצד אחד רציתי להוכיח לעצמי שדבר לא השתנה ואני עדין אותה מר חסרת הרגשות, ומצד שני היה נמאס לי לשקר.

עם רוי דיברתי רק כשזה היה קשור למאיה. המשכתי לקבל עדכונים שוטפים על המצב הלימודי שלה, על הציונים ועל ההתנהגות, ורוי עדכן אותי על מבחנים בהם היא ניכשלה או על פעמים שהיא החליטה להבריז. הוא כנראה ציפה ממני לגעור בה או משהו, אבל לא התכוונתי לעשות את זה. כולם יודעים שלחשב מסות משקל במתמטיקה לא הולך לקדם אותך בחיים. לדעת איך העולם הזה עובד ומה הזכויות שלך כאזרח – זה כן.

ליה הרגישה קצת רע על כל הסיפור עם דניאל. היא התנצלה אין סוף פעמים ואמרה שהיא רק רצתה להגן עלי משברון לב נוסף. האמת שסלחתי לה. לא הייתה לה אף עצם רעה אחת בגוף – כלפי בכל אופן – ומאז ומתמיד היא רצתה רק את טובתי. היא אפילו אמרה שיכול להיות שהיא טעתה בנוגע לטום ואולי הוא יכול להיות הריבאונד שלי אחרי דניאל. אמרתי לה שזה לא יקרה כי גם ככה לא אני, וגם לא טום, אף אחד מאיתנו לא בקטע של כדורסל.

בלילות הייתי תוהה לאן דניאל נעלם שוב. אחרי שלוש שנים שלא ראיתי אותו הוא מופיע משום מקום ואחרי שבוע נעלם כאילו כלום. הדבר היחיד שנשאר לי כזיכרון והוכחה שזו לא הייתה הזיה היו המכתבים עם השירים שהקדיש לי. מנורות צבעוניות אומנם כבר לא קישטו את הרחובות אבל איכשהו אני המשכתי לספור יום ועוד יומיים. יודעת שהוא אי שם, רחוק אבל קרוב. לפעמים רציתי שהוא שוב פעם יופיע, לפעמים רציתי שישאר במסתור. לא ידעתי כמה כוחות באמת יש לי להתמודד מולו.

החיים הפכו לשגרה ובפעם הראשונה בחיי יכלתי להגיד שאני יציבה. חודש שלם שהעסקתי את עצמי בכל הדברים האפשריים שכבר לא היה לי אפשרות או זמן לבכות והייתי גאה בעצמי, אולי אפילו מאושרת. הרגשתי כאילו לקחתי את המושכות לידיים ושזו אני שמנהלת את העולם ולא העולם מנהל אותי. המצב בעבודה היה מעולה, המצב עם מאיה היה מצויין ואני וליה היינו קרובות ושמחות יותר מאי פעם. שום דרמה עם דניאל, או רוי או טום. רק אני והיא. שום בנים מפגרים או בחורים חסרי תכלית. כמו בימים הטובים. הרגשתי שזה הכי טוב שיש.

לפחות זה מה שחשבתי, עד שנכנסתי הביתה בערב יום חמישי ומצאתי את חברתי הטובה יושבת על הספה מול סטנד-אפ של אדיר מילר כשהיא בוכה אבל לא מצחוק. ברגע שהיא ראתה אותי נכנסת היא נעמדה על רגליה ורצה אלי, מחבקת אותי חיבוק חזק ומתייפחת עוד יותר. הכרתי את הבכי הזה. אותו בכי שאני בכיתי על דניאל, אותו בכי שמאיה בכתה על הבחור שלא רוצה אותה, אותו בכי שליה כבר בכתה לפני שנים. בכי של שברון לב.