Cigarettes & Diet Coke

פרק 34ב' - חתונה של השמחות

סיגריות ודיאט קולה. פרק 34. חלק ב'.

קצת אחרי שליה נרגעה מעט מכל סיפור החתונה של גבריאל, הזמנתי לנו שולחן במסעדה יוקרתית בעיר. שתינו ניצלנו את ההזדמנות להתלבש כאילו אנחנו יוצאות למינימום אירוע ואפילו נתתי לליה לאפר אותי כמו שהיא אוהבת.

מה לא עושים בשביל חברה טובה.

אחרי האוכל היוקרתי והלא משביע, ליה החליטה שהיא עדין לא רוצה לחזור לדירה אז איכשהו זרמנו לרעננה. אחד הידידים של ליה היה יחצ"ן מסיבות והוא הבטיח להכניס אותנו בחינם למרות השעה המאוחרת.

אז הלכנו וליה תיעדה את הכל בסטורי. היו לה כמעט מאה אלף עוקבים ויאמר לזכותה שהיא לא הייתה מסוג הבנות שמעלות תמונות בביקיני. החיוך שלה היה מספיק כובש כדי למשוך את תשומת הלב של כל גבר אפשרי. ההודעות שחיכו לה באינבוקס היו הוכחה מצויינת לכך.

רקדנו, שרנו, צחקנו ואולי גם שתינו יתר על המידה. אולי הייתי צריכה לעצור את ליה מלהתקרב אל הבר אבל ידעתי ששום דבר לא יקרה. היא לא תזרום עם אף אחד, לא כשהיא כאובה על המצב עם גבריאל. כי בניגוד אלי, ליה הייתה קצת יותר מחושבת.

בסופו של דבר חזרנו אל הדירה קצת לפני 5 בבוקר. דן, הידיד של ליה, היה מספיק חמוד כדי לנהוג במקומנו הביתה ואז הוא לקח מונית. הצענו לו שהוא יכול להישאר לישון אצלנו אבל הוא אמר שאם עוד פעם אחת הוא יבלה את הלילה בחוץ החברה שלו תהרוג אותו. זה היה די נחמד לדעת שלליה יש ידידים שלא רוצים לזיין אותה. בהחלט שינוי מרענן.

למחרת קמנו עם כאב ראש מהסרטים אבל עם חיוך די גדול. צפינו בסרטונים שליה השיכורה העלתה או רק צילמה וצחקנו על עצמנו כל פעם מחדש. ידענו טוב מאוד שאלכוהול הוא לא הפתרון מול בעיות אבל הוא בהחלט עוזר מידי פעם לשכוח, או לפחות להדחיק. לפחות עד שצריך להתמודד עם המציאות.

ולהתמודד איתה הגיע יותר מידי מוקדם.

ליה לא מצאה את ההזדמנות לשלוח הודעה אל גבריאל או ליצור איתו שיחה כלשהי. מצד אחד היא רצתה להתקשר אליו ולקלל לו את הצורה, מצד שני היא חששה שאושר תענה והיא לא רצתה לצאת הבחורה הזנותית. הספקות אכלו אותה ולפני שבכלל יכולנו לשים לב, יום החתונה הגיע.

בזמן שאושר בטח הייתה בסלון הכלות, ליה פתחה בקבוק של וודקה. את הלילה הקודם היא בילתה בבכי בחדר שלה וחשבה שאני לא שומעת, אבל שמעתי הכל. שמעתי הכל וידעתי שחברתי הטובה הגיעה להחלטה אחת שקרעה לה את הלב – היא מוותרת על גבריאל.

"אומרים שאם אתה אוהב מישהו אתה צריך לתת לו ללכת, לא?" היא גיחכה במרירות כאשר נכנסתי אל המטבח, מוזגת גם לי כוסית קטנה ושומרת לה את שאר הבקבוק, "אז הנה, אני נותנת לו ללכת. נראה מי המניאק שיגיד שאני לא באמת אוהבת אותו."

"אנחנו לא חייבות ללכת לשם אם את לא רוצה." אמרתי בשקט, מסתכלת על ההזמנה הקרועה שתלויה במקרר. המעטפה הגיע יומיים אחרי ההתפרקות של ליה, עם שליח אישי. תהיתי איך גבריאל הפך להיות אידיוט ממדרגה ראשונה אם הוא יכול לעשות מעשה שכזה. זה כאילו הוא רצה לוודא שהיא תקבל את ההזמנה ותדע שהוא המשיך הלאה. כאילו הוא רוצה להכאיב לה. חשבתי שהוא שונה משאר הגברים. אבל מסתבר שהוא סתם היה עוד חתיכת אפס.

"הו לא, אנחנו הולכות." ליה הודיעה אחרי שכיווצה את פניה לנוכח הטעם החריף, "אנחנו הולכות ואנחנו נראה לכולם שליה הנצ'ית לא דופקת חשבון לאף אחד. אנחנו נראה להורים שלו ולכל החברים המפגרים שלו שהם יכולים לקפוץ לי. זו הולכת להיות חתונה של השמחות, זה בטוח."

בגלל שלא טרחתי להתווכח איתה, מצאתי את עצמי כמה שעות אחר כך עומדת מול הארון ומחפשת בגד שיתאים לאירוע. לא היה לי מושג אם החתונה הולכת להיות מסורתית ואם אנחנו אמורות להתלבש בהתאם או שאנחנו זורקות פס בכל מקרה. לבסוף ליה הכריזה ש- "אם כבר אז כבר" והוציאה לי קולב עם שמלה שחורה-כסופה שחבקה את גופי כמו עור שני. השרוולים אומנם היו ארוכים אבל בד השמלה בקושי הגיע לאמצע ירכיי. רגליי היו חשופות לעיניי כל ולפתע ניסיתי לחשוב מה תהיה התגובה של טום אם הוא יראה אותי ככה, או אפילו של רוי. לא ידעתי את התגובה של מי מהם אני מעדיפה או רוצה.

"טוב, אני מוכנה!" הכרזתי אחרי שנעלתי את נעלי העקב ועזבתי את המראה. פניתי אל החדר של ליה וקפאתי על מקומי כשראיתי אותה.

אם לרגע חששתי שהבגד שלי הולך למשוך תשומת לב, אז אחרי שהבטתי בחברתי טובה היה לי ברור שליה הולכת להוציא לכולם את העיניים. מעבר לעובדה שהיא הייתה ההגדרה ליופי מושלם, היא החליטה ללבוש שמלת שמנת לבנה שלגמרי יכלה לעבור בתור שמלת כלה פשוטה אבל כובשת. אף פעם לא הייתי טובה בתיאורים כשזה היה נוגע לבגדים, אבל השמלה של ליה עשתה חסד עם גופה שגם ככה היה מושלם. מראה היטב כל קימור וקימור ובעיקר משגעת מחד ולא חושפנית מידי מאידך.

היא אספה את שיערה הבלונדיני לפקעת אצילית שנחה נמוך והדגישה את עינייה שנראו מהפנטות יותר מתמיד. חברתי הטובה נראתה כאילו זה הרגע היא יצאה ממינימום סט צילומים לתוכנית עם טיירה בנקס ולא הייתה יותר גאה ממני.

"מה את אומרת?" היא שאלה, בוחנת את עצמה מכל צד אפשרי מול המראה, "יפה?"

"יפה? ליה, את נראת כמו.. כמו..." מצאתי את עצמי מגמגמת מול יופייה ולרגע חשבתי מה הולך לקרות ביום בו היא באמת תהיה הכלה. תמיד חשבנו שזה יקרה עם גבריאל ומסתבר שהנה, הוא חתן, היא כלה, אבל לא אחד של השניה. "את נראת כמו מלאך."

"באמת?" היא חייכה חיוך גדול, "מעולה. עכשיו בואי נלך להראות להם שגם השטן לובש לבן."

***

גן האירועים בו הזוג המהולל החליט להתחתן היה מפואר, יוקרתי ובעיקר מנקר עיניים. תיארתי לעצמי שעם חצי מיליון עוקבים באינסטגרם כנראה שאושר רוצה וצריכה לעמוד בסטנדרט מסויים, אבל לא חשבתי שגבריאל יאבד כל צל של צניעות. זכרתי אותו בתור הבחור השקט והמופנם, כזה שמתרחק מכל היוקרה והשופוני, ולא כזה שיעלה אירוע כאילו מדובר במינימום טקס האוסקר. כנראה שאנשים באמת משתנים.

צוות מפואר של צלמים עמד בכניסה וצילם את קבלת הפנים של ההורים מול האורחים על השטיח האדום. מסריקה מהירה לא היה שום זכר לגבריאל אז הנחתי שהוא יופיע לקראת החופה. בהתחלה הצעתי לליה שנגיע רק לשלב של הריקודים אבל היא אמרה שהצגה טובה רואים מהתחלה עד הסוף. לא ממש רציתי להבין למה היא מתכוונת אבל בתור החברה הטובה שאני, זרמתי איתה.

ליה הכניסה את המעטפה שלנו לתוך הכספת ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. מלבד המזומן שהבאנו, היא הוסיפה איזה משפט מתוך שיר שהם היו שרים אחד לשניה יחד עם שם החיבה שהוא תמיד נתן לה. סוג של הקדשה אישית שרק הוא יבין בתקווה שהוא עוד זוכר.

"יאללה." היא חייכה אלי והחיוך שלה היה יותר מסנוור מפלאש המצלמות, "נלך לברך את ההורים?"

אני לא חושבת שכאשר ליה אמרה מזל טוב למשפחה של גבריאל הם קלטו מי זו שעומדת מולם. אני לא חושבת שהם הבינו שאותה אחת שהם מחייכים אליה ומודים לה, זו אותה נצ'ית שהם לא רצו לבן שלהם. שזו אותה אחת עם הלב הרחב שהם לא רצו לקבל. ככל שהתבוננתי בה יותר הבנתי כמה הם לא יודעים שהם טעו, שהם הפסידו. כל משפחה שליה תכנס אליה תהיה ברת מזל כי הבחורה הזאת היא כמו קרן אור, תמיד מאירה את החושך. היא בקלות הייתה יכולה לעשות מולם סצנה, להזכיר להם כמה הם ביישו אותה ופגעו בה, אבל במקום זה היא שתקה ואיחלה להם את הטוב ביותר, שיהיה רק במזל טוב ושגבריאל יהיה מאושר.

ניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת, להיות בחתונה של הבחור שקנה את ליבך ולדעת שלעולם לא תהיו יותר ביחד. דניאל מיד קפץ לי לראש. אין לי מושג איך אני אגיב אם הוא אי פעם יתחתן. לעזאזל, גם לא היה לי מושג איך אני אגיב אם הוא יתחיל לצאת עם מישהי חדשה. אני בטח אבכה את חיי כמו שאני עושה תמיד בכל דבר שקשור אליו. זה כאילו הדמעות והוא זו עסקת חבילה.

בגלל זה הערכתי כל כך את ליה. כי היא הייתה הרבה יותר חזקה ממני. הרבה יותר בוגרת. בזמן שאני בטח הייתי מתרסקת, ליה ידעה לאסוף את עצמה ולעוף מעל הבלאגן.

"יש פה אנשים שלא ראיתי שנים." ליה אמרה אחרי שסיימה עם הנימוסים הראשוניים. שתינו עברו ישר לבופה, מחפשות משהו אכיל מבין כל המנות הפלצניות. "שכחתי שהם קיימים בכלל."

לא עברו יותר משתי דקות עד שחבורת הגברים שהכרנו בצפון זיהו אותנו וניגשו להגיד שלום. זה היה כל כך מוזר לפתע לראות אותם שוב, אחרי כל השנים האלה, אחרי כל הדברים שהשתנו. כולם היו בטוחים שהסיפור של ליה וגבריאל הוא סטוץ קייצי וכולם שמחו כשהם חזרו. החברים שלו מהצבא הפכו להיות קצת חלק מהחברים שלנו, כמובן עד שהם נפרדו.

"נשבע שאתן כמו יין, רק משתבחות עם הזמן." דור חייך חיוך גדול, מושך גלגול עיניים מצד החברים שלו. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כמה שבועות לפני הפרידה של ליה וגבריאל, כשהכל עוד היה מובטח וזוהר. "באמת, לא חשבתי שזה בכלל אפשרי שתהיי יותר יפה ממה שהיית, מר. מה הסוד שלך?"

"לשתות הרבה אלכוהול ולהתחמק ממערכות יחסים." צחקתי, "מה קורה?"

"וואלה, בסדר. עכשיו כשראיתי אותך הכל מצויין." הוא חייך חיוך גדול ולבן בזמן שיובל ועמית דיברו קצת עם ליה, "מה איתך? איך את?"

"סביר, אני יודעת? ראיתי אותך וקצת התבאסתי." קרצתי לעברו וחייכתי בחזרה.

"תמיד היית שנונה, מר." הוא צחק.

"תמיד היית פלרטטן. אני שמחה לראות שיש דברים שלא משתנים."

השיחה הקטנה הזו נמשכה לעוד כמה דקות, עד שיובל הציע להביא לנו משהו לשתות לפני שהחופה תתחיל. מסתבר שמבין השלושה, עמית הוא היחיד שנשאר במערכת יחסים כלשהי. יובל רווק כבר חצי שנה ודור, טוב, דור אף פעם לא היה בחור רציני במערכות יחסים. למרות שכל אחד מהם עבד בעבודה אחרת והם כבר לא היו גרים באותו האזור, הם עדין נשארו בקשר והיו בין הראשוניים לדעת על החדשות של גבריאל ואושר. כשליה ועמית דיברו ראיתי כמה היא מתאפקת שלא לשאול אותי מיליון ואחת שאלות. ידעתי שהיא רוצה תשובות, את כל התשובות שהיא לא יכלה לקבל מגבריאל, אבל בסופו של דבר היא לא שאלה כלום. רק חייכה כמו שרק היא יודעת והעמידה פנים שהכל טוב ושהלב שלה לא נשרף על המוקד.

כשמוזיקת הרקע השתנתה למשהו קצת יותר קלאסי ורגוע, זה היה הסימן של כולם להתקבץ סביב החופה. הדודים המבוגרים תפסו את הכסאות ושאר האורחים יצרו שביל אנושי סביב השטיח הלבן.

"אני חייבת משהו קצת יותר חזק כדי לשרוד את זה." ליה לחשה באוזני ופנינו אל הבר המפואר. היא אפילו לא העיפה מבט אל הברמן שניסה לתפוס את תשומת ליבה וזה היה הסימן שלי שהיא באמת שבורה. כי בניגוד אלי, ליה לא מחפשת נחמה בזרועות של אחרים.

מצאנו לנו מקום לעמוד בו בדיוק בזמן בו המוזיקה התחלפה לשיר החופה שלהם. ליה אחזה את ידי בחוזקה והרגשתי כמה שהיא רועדת. כולם נשאו את עיניהם אל תחילת השביל, מחכים לראות את החתן.

ואז הוא הופיע וליה כמעט התעלפה לידי. יכולתי ממש לשמוע את הלב שלה נסדק כשגבריאל צעד בחליפה שחורה ומחויטת, נראה כאילו הוא בדרך לסט צילומים מושקע. שני גברים ליוו אותו, אביו מצד ימין ואביה של אושר מצד שמאל. כולם מחאו כפיים וחלק מהבנים קראו בקולי קולות וגבריאל חייך את חיוכו הלבן והכובש, מנסה להודות לכולם עם מבט עיניים.

אם החיים שלי היו חלק מסרט כנראה זה היה הרגע בו מוזיקה דרמטית הייתה נשמעת והכל היה עוצר. כי בזמן שגבריאל חייך אל כולם הוא לפתע נעצר על הדמות של ליה וזה הרגיש כאילו הכל קופא. הוא הביט בה לא יותר משתי שניות אבל זה היה מספיק כדי לגרום לשינוי כלשהו אצלו בעיניים ולחיוך קצת פחות גדול.

"אני עומדת להתעלף, מר, אני נשבעת." היא מלמלה ומיהרתי להחזיק אותה קרוב אלי. עם העקבים הקטלניים שלה והנורמליים שלי היה בנינו הפרש גובה יחסית קטן ומקובל. עטפתי את ידי סביב מותנה ואחזתי בה בנחמה, מנסה לתת לה כוחות.

עד שאושר הופיעה, ליה כבר כמעט איבדה את הנשימה. החברה הכי טובה שלי אף פעם לא הייתה מזוכיסטית, אבל לראות את אהוב ליבך מתחתן עם בחורה אחרת זה לחלוטין היה סוג של עינוי. והקטע העצוב הוא שלא היה לנו מה לעשות. עם כל האהבה של ליה כלפי גבריאל, היא לא התכוונה להתפרץ אל תוך החופה ולצעוק שזו טעות חייו. לא. היא התכוונה לצפות מהצד ולתת לו לחיות את החיים שלו, חיים שלא כללו אותה.

כשאושר צעדה אל החופה כולם מחאו כפיים וזיקוקים התפוצצו כשגבריאל התקרב לחסות את פניה. היא חייכה חיוך גדול והוא חייך בחזרה, אבל זה לא היה החיוך שהוא היה מחייך אל ליה. הוא לא הביט בה כמו שהוא היה מביט בליה ונורה אדומה נדלקה אצלי. משהו קורה שם והייתי נחושה לגלות. עד שהם צעדו לעמוד ליד הרב כבר היו לי עשרות קונספירציות שונות במוח ולא ידעתי כבר אילו מופרכות ואילו הגיוניות.

כשגבריאל קידש ובסוף שבר את הכוס, ליה ניגבה בתנועה עדינה את עיניה הדומעות. כשהיא תפסה אותי תופסת אותה היא ניסתה לחייך אבל זה יצא חיוך כל כך שבור ששתינו פרצנו בבכי קטן. חיבקתי אותה במהירות, מנחמת אותה ללא מילים. כולם מסביב רקדו ושמחו, הלכו לברך את הזוג הטרי, ורק אני הייתי עסוקה בלעצור את עצמי להתפרץ על גבריאל.

"זהו." היא מלמלה ולקחה נשימה עמוקה, מעבירה את אצבעותיה מתחת לעיניים ומנקה דמעות שלא שייכות, "זה סופי, זה מה יש. העיקר שהוא יהיה מאושר. נכנס פנימה?" היא לא חיכתה לתגובה ממני ופנתה אל האולם רחב הידיים ומחפשת את מספר השולחן שהבחורה בכניסה נתנה לנו.

מסתבר שגבריאל מיקם את כל החברים לשולחן אחד ככה שמצאנו את עצמנו שוב ליד עמית, גל ודור. השולחן היה ארוך וגדול ואת חלק מהיושבים זיהיתי אבל את הרוב לא. התיישבנו בצלע הפנימית כשאנחנו אחת ליד השניה והבנים בפינה לידנו, מעמיסים סלטים לצלחת האישית ומנהלים דיון על נושא שלא הצלחתי לתפוס אבל מהר מאוד ליה לקחה בו חלק, כנראה כדי להסיח את דעתה.

"אני הולכת שניה לשירותים, תזמיני לי מנה ראשונה?"

"בטח, לבוא איתך?" היא שאלה אותי כשקמתי מהכיסא. סירבתי בנימוס והלכתי אל השירותים, חולפת על פניי אנשים שמעולם לא הכרתי ולא התכוונתי להכיר. פעם היה לי את המנהג להביט באנשים ולנסות לדעת מה הסיפור שלהם לפי השתיה, אבל עכשיו כבר לא עשיתי את זה. רציתי ללכת לשירותים ולסדר את השמלה כי משהו שם הציק לי בטירוף ולחזור כמה שיותר מהר לשולחן. לא כל כך סמכתי על גברים ליד ליה.

כפי שחשבתי, עד שחזרתי אל השולחן שני גברים זרים כבר דיברו עם ליה מעבר למפה. הם ישבו מולנו והשיחה בניהם התנהלה בקול כדי לגבור על המוזיקה שברקע, ולפי המבט של ליה הבנתי שהיא לא כל כך בעניין. מיהרתי להתיישב בחזרה ולגאול אותה משיחה מיותרת. הודתי לה כשראיתי שהיא הזמינה לי את המנה שביקשתי.

"היי, המקום פה תפוס?" קול גברי שאל באוזני ויד הונחה על כתפי. סובבתי את ראשי, מופתעת לראות זוג עיניים כחולות ועמוקות שהיו מופתעות לראות גם אותי.

"ט-טום?"

הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בתחילת ינואר, אי שם לפני יותר מחודש. מאז שהוא הציע שנהיה יותר מרק סטוץ' מתמשך וברחתי, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הייתי חושבת עליו הרבה בלילות, תוהה לאן הוא נעלם ומה הוא עושה. אולי הוא שוב טס לחו"ל ומצא לו איזו גויה יפייפה לשכב איתה, אחת שתתן לו את מה שאני לא? כמובן שלא הודיתי בזה בקול, אבל המחשבה שהוא היה עם מישהי אחרת אכלה אותי מבפנים.

ועכשיו, אחרי יותר מחודש שלא ראיתי אותו, הוא מופיע בחתונה של גבריאל. איך הם בכלל קשורים? הם קשורים? מה הוא עושה פה?

"אני יכול לשבת?" הוא שאל בשנית, מחווה על הכיסא שלידי. זה היה מוזר לפתע לראות אותו חסר בטחון לידי, כאילו חושש שאני אסרב לו.

"כ-כן." מצאתי את עצמי מצייצת כשהוא משך את הכיסא אחורנית והתיישב לצידי, קרוב אבל רחוק. ליה מהצד השני הביטה בי עם עיניים פעורות ושואלות, אבל לא הספקתי לענות לה כי טום חזר לדבר איתי.

"תודה." הוא חייך חיוך קטן וזה הרגיש לי כאילו חזרנו להיות שני זרים שמעולם לא הכירו, שמולם לא נגעו. הוא הניח על השולחן את מפתחות הרכב יחד עם חפיסת סיגריות בצבע אדום ולא יכולתי שלא להיזכר בכל הפעמים שהוא עישן את הסיגריה אחרי כל פעם שלנו ביחד.

"איך אתה קשור לגבריאל?" שאלתי. ידעתי שלא הייתה לי זכות אבל גם רציתי לדעת איפה הוא היה כל הזמן הזה, לאן הוא נעלם ומה הוא עשה.

"אני לא. אני מהצד של אושר." טום ענה בחדות, מסתכל סביב ולא בעיניי.

"אה." לא ידעתי מה עוד לומר. לא הייתי מפגרת וידעתי מתי בן אדם לא רוצה לדבר איתי. טום ללא ספק היה כזה עכשיו. התכוונתי לשחרר ולהיכנס לשיחה עם דור ועמית אבל אז הוא הניח את ידו על משענת הכיסא שלי ונשען אל כיווני.

"אח שלה חבר טוב שלי, הוא חלק מהמרוצים." הוא לחש וניסיתי לעצור את עצמי מלהביט בו, "את? איך את קשורה לחתן?"

התלבטתי אם לחשוף בפניו את מערכת היחסים שהייתה בין ליה ולגבריאל, "ידידים טובים מהעבר."

"וואלה. את כועסת עלי או שסתם לא בא לך להביט בי?"

"לא יודעת, יש לי סיבה לכעוס?"

"את עונה לי בשאלה, את לגמרי כועסת." הוא חייך בסיפוק אבל זה לא היה חיוך אמיתי. הוא הוריד את ידו מהמשענת ובמקום זה הניח אותה על רגליי המשולבת. לא ידעתי למה ואיך, אבל המגע שלו לרגע עצר לי את הנשימה כשהוא התחיל לצייר מעגלים דמיוניים עם ידו המחוספסת. "בואי נחתוך את המשחקים ותגידי לי מה יש?"

"אין כלום, טום. הכל טוב." גייסתי את כל כוחי כדי להוריד ממנו את היד שלו אבל הוא עטף את ידי עם ידו השניה והשאיר אותה בחיקו. המגע הקטן הזה התחיל לשבש לי את חוט המחשבה.

"אל תשקרי, אנחנו ילדים בוגרים, מר." הוא אמר ברכות ותהיתי מי הוא ומה הוא עשה לטום שזורק זין על הסביבה, "זה בגלל שלא דיברנו חודש?"

"טום, אתה לא חייב לי הסברים. אני לא החברה שלך ואנחנו לא – "

"אני יודע שאת החברה שלי, את לא צריכה להזכיר את זה כל פעם מחדש." הוא סינן מתחת לשפתיו בחדות, עיניו מתכווצות. מצאתי את עצמי קופאת במקום כשהוא הביט בי עם עיניים קצת יותר כהות והאחיזה שלו בי התחזקה. "אני לא מבין אותך, בחיי."

"ט-טום – "

"את רצית זמן, נכון? אז נתתי לך. לקחתי את עצמי והתרחקתי ממך לחודש. מה עוד את צריכה?" הוא עזב את ידיי ברגע אחד והביט בי בתסכול, "מה עוד את רוצה ממני?"

הייאוש בו הוא דיבר הזכיר לי אותי, הזכיר לי אותי כשרציתי לשכוח. כשרציתי תשובות. זה לא התאים לטום לדבר ככה ומצד שני, זה גם לא התאים לו לקום וללכת. הוא לא היה גבר חלש. הוא לא היה כמוני.

"כשאני קרוב אליך, את כועסת עלי. כשאני מתרחק בדיוק כמו שאת מבקשת, את שוב כועסת עלי. מה הקטע, מר? מה הסיפור?"

"א-אין שום סיפור." אמרתי בשקט וזה לא היה שקר. לא היה שום היגיון בהתנהגות שלי כלפי ואיתו אבל כבר שנים שאין היגיון במעשים שלי. היגיון היה דניאל, וכשדניאל הלך – הוא לקח איתו הכל. "אני לא כועסת, טום. באמת. לא עליך."

עיניו הכחולות הביטו בי לכמה רגעים, סורקות כל חלקיק בפניי. הוא התעכב מעט על העיניים, אחר כך ירד אל השפתיים ולבסוף חזר להביט בי עם מבט כחול ועמוק.

"שתדעי שאני לא מאמין לך." הוא אמר בשקט, "אבל אם זה כי הלחצתי אותך עם מה שאמרתי, אז את יכולה להירגע. זה עבר לי."

מכל הדברים שהוא היה יכול לומר, לא ציפיתי לזה, "מ-מה?"

"כן,זה עבר לי. סתם חולשה של הרגע." הןא משך בכתפיו, "זה כי כנראה כבר התרגלתי אליך ולכל הסיפור. אבל הנה, חודש שלם לא דיברנו ואני יכול להגיד לך בוודאות שזה עבר. את לא צריכה להילחץ יותר. את לא רוצה צערכת יחסים, וזה בסדר. גם אני לא. איך שתמיד היינו זה מצויין."

"אתה רציני?"

"מאוד." הוא הביט בעיניי, "את לא שמחה מזה? זה מה שרצית לא?"

"ל-לא, ז'תומרת כן, אני.. זה עבר לך?"

"כן. את לא צריכה לפחד יותר ממה שאני מרגיש. הכל טוב."

"באמת? וואו, אוקי."

"אנחנו יכולים לחזור להיות כמו פעם?" הוא שאל לפני שחיוך חצוף עלה על שפתיו, "כי אולי אני לא צריך להגיד את זה, אבל אני ממש רוצה לקרוע ממך את השמלה וזין על המחיר שלה."

הסמקתי במהירות, צוחקת ושמחה שלרגע אחד הכל יכול להיות כמו שצריך, "השמלה של ליה, היא תהרוג אותך."

"היא תתמודד, אני אקנה לה חדשה." הוא חזר להניח את ידו על המשענת אלא שהפעם אצבעותיו הגיעו עד כתפי ונגעו בי במגע רך ומשגע וידו השניה נחה על ירכיי החשופות במגע מסוכן וממכר, "רק תני לי סימן ואנחנו עפים מפה. מבטיח לך שלא תתחרטי."

"אני אחשוב על זה." חייכתי ולא פספסתי איך עיניו מביטות בי ולפתע גם הוא מחייך. הרגשתי חמימות קטנה בבטן והכרחתי את עצמי להתעלם ממנה. "עכשיו תאכל."

"כן, גברתי."

***

הריקודים התחילו ברגע בו אושר וגבריאל נכנסו בחזרה אל האולם והרחבה הגדולה הפכה להיות במה ענקית לרחבת ריקודים מטורפת. עמית הגדיל לעשות והזמין מגש של שוטים אל השולחן שלנו ומיד אחר כך כולם נעמדו על הרגליים ועברו אל הרחבה. טום אמר שהוא פחות בקטע של ריקודים ויצא לעשן סיגריה, אז הצטרפתי אל ליה כדי לשמור עליה שהיא לא תעשה שטויות.

בשביל אחת שנמצאת בחתונה של הבחור שהיא אוהבת, ליה רקדה כאילו היא בכלל נמצאת במסיבה או מועדון. היא תמיד ידעה לזוז, תמיד משכה תשומת לב מבלי אפילו להתכוון. כל העיניים אולי היו אמורות להיות על אושר, אבל ליה גנבה את ההצגה האמתית.

כמה בחורים ניגשו אליה והיא לא עשתה שום דבר כדי להרחיק אותם. היא פשוט המשיכה לרקוד בחינניות, נעה לפי הקצב של המוזיקה. היא אולי הייתה היחידה שבאמת ידעה מה היא עושה כי כל השאר סתם צעקו וקפצו מצד לצד. מידי פעם הסטתי מבט אל גבריאל, תופסת אותו מביט בה עם משהו עצוב בעיניים. יכול להיות שהוא התחרט שהזמין אותנו? או שאולי הוא בכלל מתחרט על החתונה?

לא היה לי ממש זמן לברר לפני שאחד מחבריו הגיע והשקה אותו היישר מבקבוק זכוכית יקר. כולם צעקו ושמחו ורק אני תהיתי לאן גבריאל שאני מכירה נעלם. זה שסלד משתיה, זה שסלד מבלגן. הוא כיווץ את פניו בגועל ואז ניער את ראשו לפני שחיוך ענק עלה על שפתיו והוא קפץ וריקד כמו כולם. החבר פנה אל אושר עם אותו הבקבוק אבל היא סירבה בעדינות לפני שניגשה לחבק את אחת החברות שלה. ידעתי שזה לא היה ענייני אבל משהו עדין היה נראה לי חשוד.

"עמית!" קראתי כשראיתי אותו ניגש בחזרה אל השולחן, מחפש אחר כוס מים. הוא סובב את ראשו ועיניו עלו וירדו על גופי במהירות לפני שחיוך דבילי עלה על שפתיו. לא זכרתי שהוא משתכר כל כך מהר אבל כשזיהיתי את עיניו אדומות במקצת הבנתי שזה לא רק אלכוהול שעושה לו טוב, "תגיד, כמה זמן אמרתם אושר וגבריאל ביחד?"

"עוד מעט חצי שנה, משהו כזה. למה?"

"ומתי הוא הציע לה?" המשכתי לשאול, מקווה שהוא מספיק שיכור כדי לשכוח את זה מחר.

"לפני חודשיים? לא יודע. למה את שואלת?"

"סתם, זה ממש מוקדם לא? להתחתן תוך חודשיים כשאתם מכירים קצת זמן. אני הייתי מחכה קצת."

"כן, טוב, אבל את לא בהיריון." עמית חייך וחשבתי שאני עומדת ליפול מהרגליים, "ומזל שאת לא, עידן די חם עליך הלילה."

"אושר בהיריון?" התקדמתי אליו בתדהמה, מתעלמת מהערה שלו על עידן. עידן היה חם על כולן.

"כן, מה, לא רואים?" עמית שאל בפשטות, "את בת, לא? את אמורה לקלוט את זה. אני אחרי שני כיוונים וחצי בקבוק ועדין רואה. תמיד ידענו שלגבריאל יש כלי תותח, לא ידענו עד כמה."

כשהוא אמר את זה בכזאת חדות, פתאום דברים התחילו להסתדר. פתאום היה נראה לי הגיוני שהיא התחמקה מלשתות או הדרך בה גבריאל הביט בה. הוא כנראה לא התחתן איתה כי הוא רצה, אלא כי הוא היה חייב. הוא אולי השתנה, אבל אחראי הוא ישאר לנצח.

ידעתי שאני חייבת ללכת לספר לליה. שאני חייבת להגיד לה שהסיבה שהם מתחתנים זה כי לגבריאל נפלט כדור כי הוא מפגר עם תעודות ולא כי הוא אוהב אותה. וגם אם הוא אוהב אותה, זה לא מתקרב לאהבה שיש לו כלפי ליה. הייתי חייבת לספר לה וזה מה התכוונתי לעשות אבל ברגע האחרון החלטתי לחכות עד שיפסקו הריקודים. לתת לה להשתחרר קצת לפני שאני אנחית עליה את הפצצה.

עמית חזר אל הרחבה ואני נתתי מבט קצר סביב. רוב הצעירים רקדו, חלק מהמבוגרים התקבצו לאגודה אחרת ברחבה ושאר הנוכחים ישבו בשולחנות שלהם. לא היה לי כוח להמשיך לרקוד אז החלטתי לצאת החוצה ולחפש את טום. זיהיתי אותו יושב על אחד מהספות שבחוץ, מעשן את הסיגריה ומשחרר בצורה מושכת את העשן.

כשהוא ראה אותי יוצאת לקראתו, הוא נעמד על הרגליים וחייך, "חתכנו?"

"עוד לא אכלנו את המנה העיקרית." חייכתי אליו בחזרה, "נחתוך אחרי הקינוח."

טום הנהן בחיוך מקבל והצמיד אותי אליו לפני שהתחיל לדבר על כל מיני נושאים חסרי משמעות.

אם רק הייתי יודעת מה היה הולך לקרות ברגע בו נכנס חזרה לאולם, לא הייתי מהססת לברוח משם.

***

חזרתיייייי
אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא, אני שמחה וגאה לספר שחזרתיייי ויחד איתי חוזרות מלא דמויות ומגיע מלא אקשן.

מי התגעגעה אלי????

כמה הצבעות ותגובות מגיע לפרק הזה???