סיגריות ודיאט קולה. פרק 20.
המירוץ לא נמשך יותר מעשר דקות, אבל אלו היו עשר דקות שהספיקו כדי לגרום לי לחוש על סף התקף לב.
בעבר, צפיתי בכמה מרוצים יחד עם דניאל. אהבנו לשבת על הספה הקרועה ולפתוח את ערוץ הספורט. שנינו אהבנו לראות כדורגל, אבל היינו גם מסתפקים ברוכבי מכוניות או אופנועים חיים על הקצה.
הם היו אלו שחייו על הקצה אבל זו הייתה אני שחשבה שהזמן שלה הולך ומתקצר. כשהייתי צופה במירוצים על המסך מידי פעם הייתי חסרת נשימה בגלל הפחד ודניאל תמיד היה שם לחבק אותי, חוזר ואומר שהכל יהיה בסדר. האמנתי לו והפחד נעלם, אבל עכשיו דניאל נעלם ואני נשארתי והאמנתי לפחד. פחדתי על המסך, אבל במציאות, במציאות זה היה הרבה יותר מרק פחד. במציאות הייתי מבועתת.
המהירות בה הם רכבו הייתה יותר ממה שדמיינתי, כל כך מהר שבקושי הצלחתי לראות אלא רק לשמוע. ללא שום ציוד מגן, לא חליפה וגם לא אמבולנס בקרבת מקום, רק הקסדה הייתה מי ששמרה עליהם. הקסדה והתפילות שלפתע לא הפסקתי למלמל.
האמנתי באלוהים. האמנתי באלוהים וביקשתי ממנו שלרגע אחד יפסיק לצחוק עלי ולזמן את רוי לכל מקום בו אני נמצאת ושאולי יתרכז בלשמור שאף אחד לא יפגע או יתרסק למוות. התפללתי אליו ואמרתי שכבר לא אכפת לי מההתערבות המזויינת הזאת, רק שאף אחד לא יפגע.
כנראה שהוא שמע אותי.
כי אחרי שהרגשתי את הלב שלי מפסיק לפעום כל סיבוב מחדש מחשש שמשהו עלול לקרות, אחרי שהנשמה שלי כמעט יצאה כשקולות המנועים שאגו באוזניי והאופנועים נסעו במהירות שלא יכלתי לקלוט, אחרי שעצמתי את עיניי כי פחדתי לראות תאונה אבל לא יכלתי לעצור את עצמי מלהסתכל על המתחרים, אחרי שנשבעתי שאם זה היה תלוי בי לעולם לא הייתי נותנת לאף אחד מהמתחרים לרכב גם לא בחליפות מגן, אחרי כל זה - המירוץ נגמר וטום הגיע ראשון.
ולמרבה ההפתעה, הוא לא היה היחיד.
גם הילד, מי שהתגלה להיות אחד התלמידים של רוי, חצה את קו הסיום בדיוק באותו הזמן יחד עם טום. מה שאמר דבר אחד בלבד יחד עם מיליון דברים נוספים.
זה היה תיקו. תיקו.
תיקו, שלפי הדיבורים מסביב, לא היה כבר שנים במרוצים האלו. תיקו שאף אחד לא ראה כי טום תמיד ניצח במסלול של הבוגרים והילד, שרק בזמן האחרון עזב את הקבוצה הלא חוקית של הקטינים, הראה כישרון מטורף והגיע יחד עם האלוף לקו הסיום ולמעשה שבר שיא.
תיקו.
לא היה לי מושג איך אני מרגישה בנוגע לזה עד שהסתובבתי ימינה וראיתי את החיוך של רוי. זה היה חיוך כל כך זוהר שהוא היה יכול להאיר אצטדיונים. זה אותו חיוך שהיה לו כשהוא הוביל את מאיה אל מסיבת ההפתעה וצפה איך היא מתמלאת בשמחה כשכולם קפצו סביבה. היא הייתה מאושרת, ורוי היה מאושר ממנה. עכשיו, היה לו את אותו החיוך כשהוא הביט בתלמיד שלו ולא היה צל של ספק, זה היה חיוך של גאווה.
YOU ARE READING
Cigarettes & Diet Coke
Romantik״את באמת כמו הירח. חלק ממך תמיד יהיה מוחבא.״ הוא עצר לרגע לפני שהמשיך בשקט, ״ואולי זה מה שמשגע אותי, שלא משנה כמה רחוק אני אושיט את היד ואנסה לגעת אליך, את אף פעם לא באמת תהי קרובה.״ • כשהיא בת 22, מר חיה את החיים שלה בדיוק איך שהיא רוצה - ללא גבולו...
