Cigarettes & Diet Coke

פרק 4 - בשורות טובות

סיגריות ודיאט קולה פרק 4.

את הדברים שמלחיצים ומפחידים אותי אפשר לספור על יד אחת. לא נחשים, לא ג׳וקים, לא חושך וגם לא ליצנים.

סרטי אימה ולהיפגש עם אבא שלי.

לראשון היה הסבר של טראומת ילדות, השני היה תוצאה של היכרות עם האיש איתו גדלתי והידיעה שהפגישות איתו מעולם לא הביאו בשורות טובות.

כל פעם שהייתי פותחת את הדלת החומה, זו שהייתה אמורה לתת לי כניסה אל מקום מבטחים, הייתי מרגישה מועקה קטנה בחזה. בעבר, זו הייתה תחושה הרבה יותר חזקה אבל היא הלכה ופחתה עם השנים ככל שגדלתי. אבל גם כשאני בתחילת שנות העשרים בחיי, עדין חששתי לפתוח את הדלת ולגלות את הסיבה שאבא ביקש ממני לבוא.

סוף השבוע הגיע מהר מידי ומצאתי את עצמי בדרך לבית שאף פעם לא אהבתי. אירועי השבוע עדין היו טריים אצלי, הדחיה שקיבלתי מרוי והעסקה שעשיתי עם טום. ליה אומרת שאם רוי לא היה עוצר אותנו, לא הייתי הולכת ומסכימה להצעה של טום. היה בזה טיפה קטנה של היגיון אבל סירבתי להודות בזה, אז שכבתי עם טום שוב פעם מאז. ליה צחקה ואמרה שאני רק מחזקת את הטענה שלה ואני אמרתי שיש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם, כמו להתמודד עם הפחד ולהפגש עם אבא שלי.

מערכת היחסים עם אבא שלי, או עם המשפחה שלי באופן כללי, מעולם לא הייתה מושלמת ואולי זו הסיבה שהיא הייתה מציאותית. אמא עזבה שנתיים אחרי שאחותי הקטנה נולדה ואז נשארנו רק שלושתנו, אבא, מאיה, ואני. מידי פעם הייתי מאשימה את העזיבה של אמא במצב הדפוק של המשפחה שלנו, אבל ידעתי שעמוק בפנים זה הכל עניין של בחירה. כל אחד עשה את הבחירה שלו וזה מה שהוביל לתוצאות, לא הגורל, לא יד מכוונת, אלא הבחירה החופשית שלנו.

אמא בחרה לעזוב ואבא בחר להיאטם לסביבה, לשכוח שיש חיים אחריה. אני בחרתי לפרוש כנפיים בהזדמנות הראשונה שהייתה לי אבל מידי פעם הייתי מסתכלת אחורה אל הקן שאי שם בעבר הרחוק לא היה שבור.

הייתי בת שמונה כשאמא עזבה ועדין היו לי זכרונות ממשפחה שפעם הייתה מאוחדת, מאבא מחייך ואמא צוחקת עם תינוקת קטנה עם חיוך חסר שיניים, זכרונות שהייתי עושה הכל כדי לשכוח. במיוחד כשפתחתי את הדלת וראיתי את אבא עומד בכניסה ליד השולחן, מחכה לי.

״אני שמח שבאת.״ היה הדבר הראשון שהוא אמר ואם לא הייתי מכירה אותו כזה טוב אולי עוד הייתי חושבת שהכל בסדר, ״תודה.״

״אתה לא צריך להודות לי.״ הנחתי את המפתחות על השולחן אבל לא טרחתי להוריד את הנעליים כי אף פעם לא אהבתי את המנהג הזה של המשפחה, ״מה יש? על מה רצית לדבר?״