סיגריות ודיאט קולה. פרק 24.
בשבתות חורף עם דניאל, היה לנו מנהג שכזה להביא את שתי הכריות האפורות מהחדר הקטן אל הרצפה בסלון ולמנוע מהתחת שלנו לקפוא כשאנחנו מעבירים את הזמן במשחקי קופסא.
זה בדרך כלל היה קורה אחרי שהייתי מדליקה נרות, אז הוא כבר היה מחכה בסלון על הקרקע כשחלקים קטנים של פאזל מפוזרים סביבו או קלפים הפוכים של משחק זיכרון. הוא היה מביט בי כשהייתי מתיישבת, מחייך את החיוך הגדול והיפה וזורק משהו על זה שהפנים שלי מלאות באור ובטוהר ואז היה נותן לי את הנשיקה של שבת.
היו לנו הרבה סוגים של נשיקות. כשנמצאים כל כך הרבה זמן ביחד אף נשיקה לא דומה לאחרת. היו נשיקות של עצב, נשיקות של שמחה, נשיקות של צחוק, נשיקות של תשוקה, נשיקות של כעס, נשיקות של שעמום. הרשימה רק הולכת וגדלה, אך מבין כול הסוגים הייתי אוהבת את הנשיקות של שבת.
היה בהן משהו רגוע, משהו תמים, קצת אמיתי. במיוחד אהבתי אותן בפעמים בהן הוא היה חוזר מהצבא, אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא נפגשנו. היינו יכולים להעביר שעות רק בלהיות מסובכים זה בזו ולהחליף אינספור נשיקות, אינספור מילים שלא העזנו לומר.
המנהגים של משחקי הקופסא נעלמו אחרי הגיוס של דניאל, שכן כל המטרה שלהן הייתה הכנה לתפקידו בראש. הוא רצה לעבוד על הסבלנות שלו, על הזיכרון, על כל יכולת קוגניטיבית כזו או אחרת, ואני בהיותי המאוהבת שאני, נהנתי מכל מה שהוא הציע.
אחרי שהוא התגייס והיה חוזר פעם בכמה שבתות הביתה, החלפנו את הישיבה על הרצפה בשכיבה נוחה על המיטה, את משחקי הקופסא בסרטים ורק הנשיקות של שבת נשארו אותו הדבר.
עד שהוא נעלם. ואז גם הנשיקות של שבת נעלמו.
אומרים שלא שוכחים אהבה ראשונה. אולי זה נכון, אבל אני חושבת שאם דניאל היה האהבה העשירית שלי, לא הייתי מעיפה מבט על האהבה הראשונה. זו לא האהבה הראשונה שלא שוכחים, זה האדם איתו היית שגרם לך להתנהג כמו שלא הכרת את עצמך.
ודניאל בהחלט עשה את זה. הרושם שהוא התיר בי היה כל כך חזק שלכל מקום אליו הייתי מסתכלת הייתי רואה אותו. הוא היה נמצא בסרטים, בשירים, בספסלים, במועדונים ולפעמים גם במיטה שלי. בעיקר במיטה שלי.
כל בחור איתו הייתי הולכת הביתה היה נושא איתו חלק מדניאל. היה לי דפוס וטעם קבוע - עיניים כחולות ושיער כהה, רצוי שחור. לדניאל אומנם היו עיניים ירוקות, אבל מאז שהוא הלך לא יכלתי להביט בצבע הזה. עיניים כחולות היו התחליף בשבילי כי העדפתי להביט בים ולטבוע מאשר להיות ביער וללכת לאיבוד. על מדבר לא היה בגלל על מה לדבר. דניאל השאיר כל כך הרבה דברים ממנו אצלי שזה כבר הפך להיות חלק ממני.
בין אם זה בשירים, בבדיחות, במשפטים אקראיים או אפילו ברגשות. כי עם דניאל הרגשתי הכל. אחרי דניאל העדפתי שלא להרגיש כלום.
YOU ARE READING
Cigarettes & Diet Coke
Storie d'amore״את באמת כמו הירח. חלק ממך תמיד יהיה מוחבא.״ הוא עצר לרגע לפני שהמשיך בשקט, ״ואולי זה מה שמשגע אותי, שלא משנה כמה רחוק אני אושיט את היד ואנסה לגעת אליך, את אף פעם לא באמת תהי קרובה.״ • כשהיא בת 22, מר חיה את החיים שלה בדיוק איך שהיא רוצה - ללא גבולו...
