Cigarettes & Diet Coke

פרק 28 - להרגיש לבד

סיגריות ודיאט קולה פרק 28.

למרות שהתנגדתי לזה בכל רוחי (ורק ברוחי כי בפועל לא עשיתי כלום), בסופו של דבר ליוויתי את מאיה ונויה אל שדה התעופה. הטיסה שלהן הייתה בחמישי אחר הצהריים, כאשר נר ראשון של חנוכה יחול ביום ראשון. הפנימיה נתנה לתלמידים חופש כבר מיום שישי כך שאפילו לא יכולתי להשתמש בתירוצים מיותרים כמו "את תפסידי לימודים." או "משרד החינוך לא מאשר טיסות במשך השנה".

לא שזה היה עובד עליה.

היא ואני היינו דומות ביותר דברים ממה שחשבתי, וכמו שאני לא הייתי זורקת פס על העובדות האלו, כך גם אחותי הקטנה. אז בלית ברירה שחררתי, בלית ברירה השבעתי אותה שהיא תתקשר אלי גם על הדברים הקטנים ביותר, בלית ברירה היא עלתה על הטיסה ואני חזרתי בבושת פנים הביתה.

ניסיתי להסתכל על הצד החיובי שבדבר, שאולי לתקופה הקצרה הזו הכל יחזור להיות כמו פעם, לפני שאבא החליט לרדת מהארץ. מאיה תהיה באחריותו, אני אהיה לעצמי בלבד, עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב - לא לעשות כלום. אפילו כבר תכננתי על לצאת למסיבה יחד עם ליה, רק היא ואני כי אלוהים יודע כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שחגגתי כמו שצריך. לא בר, לא ישיבה, אלא מסיבה כזאת שהמוזיקה זורמת בדם והבסים נמצאים בתוך הלב.

אבל התכנון הזה נעלם באותה שניה שהוא הופיע כשליה זרקה את הפצצה. כשאני מניחה את ראשי על רגליה והיא מורטת לי שערות סוררות בקפידה, היא חשבה שזה היה התזמון המושלם ביותר להגיד את זה.

"אני טסה במוצאי שבת."

יכול להיות שזו העובדה שהיא בדיוק תלשה לי שיערה מהגבה מבלי למתוח את העור או שאולי זה המשפט שהיא אמרה, כך או כך, הרגשתי כאב מטורף.

"מה?!" קפצתי במקומי אבל היא מיהרה להחזיק את ראשי בחזרה.

"אל תזוזי, שאני לא אוציא לך עין. יש שבוע אופנה בפריז והסניף שלנו זכה בכרטיסי טיסה." העיניים שלי היו עצומות כשהיא התעסקה עם הגבות שלי, אבל הכרתי אותה עשרים שנה כדי לדעת אותה גם מבלי לראות אותה. הדיבור המהיר, התנועות החדות, אפילו המגע שלה, הכל העיד שהיא חששה מהתגובה שלי, "הטיסה במוצ"ש, ב12 בלילה."

"את רצינית? את טסה לשבוע? מתי כל זה קרה?"

"מסתבר שהייתה תחרות בין כל הסניפים בארץ והסניף שלנו הגיע מקום ראשון, לא יודעת. מורן אפילו לא סיפרה לנו על התחרות. כשלקחת את מאיה לשדה היא התקשרה להגיד לי שאנחנו הזוכות ושאני צריכה להכין מזוודה. תרימי גבות, אני משתמשת בחוט."

בלית ברירה הקשבתי לה, מייחלת שהשניות האלו יעברו כמה שיותר מהר. שנאתי לעשות גבות כי תמיד הייתי נשארת נפוחה ואדומה לעוד עשרים דקות לפחות, בעוד יש כאלה שיכלו פשוט לצעוד אל תוך הקניון כאילו לא קרעו להן את הפנים לפני כמה שניות.