לנשום

פרק 2 - עוגת פטיבר

אני טורקת את הדלת אחרי ונועלת עם המפתח הכסוף. אני מסתובבת ומתקדמת לכיון המטבח המעוצב בדירה שלי, אני מביטה על הדירה הממוצעת, לא גדולה אך גם לא קטנה, אחת כזאת שרואים רק באמצע אלנבי, הרחוב שבו אני גרה. תמיד חלמתי לגור בתל אביב, חלום ילדות של ילדה טיפוסית שגרה בצפון הרחוק וחולמת על העיר הגדולה. תל אביב הייתה נראת לי אז כמו חלום, חלום רחוק מדי שפעם בשנה עולים על רכבת ונוסעים לעיר האורות, העיר שאין בה גבולות.

לפני המעבר הייתי מבלה בעיר הזאת מהלילה עד הבוקר והנסיעות חזרה לצפון בעשר בלילה היו קשות. פעם אם הייתי רוצה לצאת באחד הערבים למועדון או בר שכונתי בתל אביב, היה נחשב עבורי סיוט אחד גדול. הייתי יודעת תמיד שאני הולכת להנות אבל המחשבות שבסוף הבילוי, באמצע הלילה אני לבסוף לא חוזרת לבית שלי, אלה הולכת להתנחל אצל אחת החברות, כל פעם אצל חברה מזדמנת אחרת.

כבר שנתיים אני גרה בתל אביב, יחד עם שתי חברות טובות שלי עוד מימי התיכון. אנחנו שוכרות דירה ממוצעת כזאת ששלושתנו נרגיש בה ביתיות ושלא תיהיה יקרה מדי. עדי אחת החברות שלי היא סטודנטית ורום היא ברמנית כך שדירת שותפות לשלוש חברות היא בדיוק הפתרון בשבילנו.

גרנו במושב חקלאי בצפון הארץ ותל אביב הייתה נראת לי ולחמשת חברותי הטובות כמו חלום ותמיד פינטזו יחד איך אנחנו כובשות את העיר. אך עם זאת שכולנו מאוד רצינו את זה ידעתי שהן פחדניות כדי לעשות צעד כל כך גדול. בהתחלה רק רום התענינה בהצעתי ורצה לארוז מזוודה בשמחה, היא ראתה בתל אביב הזדמנות להכיר אנשים חדשים ולחוות חויות. עדי לעומת זאת עברה יחד איתנו מסיבות שונות, הריבים הבלתי פוסקים עם אחותה הגדולה וההורים, היא החליטה שזה הזמן לעזוב לפני שהמצב יחמיר.

בהתחלה פחדתי שנריב המון, בגלל שכל אחת מאיתנו שונה מהשניה אך במהירות כל אחת מצא את עיסוקה, רום התחילה לעבוד כברמנית באחד המועדונים הטובים בעיר ועדי התחילה ללמוד לתואר ראשון. שתיהן במהריות מצעו עבודה ותחביבים והקימו לעצמם חיים בעיר. כל אחת נכנסה לשגרה חיים משלה ורק בערבים אנחנו נפגשות בבית יחד. אך למרות השגרה של כל אחת פעם בשבוע אנחנו מפנות זמן אחת בשביל השניה ומבלות יחד.

אך עם זאת לא שכחנו את המושב שבו גדלנו ובכל יום שישי אחר הצהריים אנחנו נוסעות יחד לצפון כדי להיות עם המשפחה והחברים שלנו בסוף השבוע. שעה של נסיעה שבה כל אחת מספרת על השבוע שהיא עברה ושרות שירים בקולי קולות.

אני מתיישבת על האי הקטן, אני מביטה על הדירה הנקיה המחילה שתי ספות, כורסה ומסך טלוויזיה באמצע הסלון. עם כל הכסף שהרווחתי בשלוש השנים האחרונות הייתי יכולה לקנות לעצמי דירה באחד מבנייני היוקרה אבל הבית הקטן שמאחלס אותי ואת חברותי נותן לי את המקום היציב ביותר בחיי.