לנשום

פרק 27 - איפה טעיתי

שבוע עבר. שבוע שלם שלא יצאתי מהבית חולים אלה אם כן זה היה רק כדי להתקלח בבית ולחזור. שבוע שלם לא עזבתי את מיטתו של עומרי. את ארוחת השבת העברתי עם משפחתו של עומרי בין קירות בית החולים. לא נסעתי להורי בצפון והעדפתי להאישר כמה שיותר קרובה עליו.

אני יושבת וצופה בשידור חי של קבוצתו של עומרי באחד ממשחקי העונה של הליגה. הפרשן לא מפסיק לומר כמה שהוא חסר להרכב ושהקבוצה לא אותו דבר בלעדיו ושהם מחכים לראותו אותו חוזר למגרש.

אני מעבירה את מבטי מהמסך למיטתו של עומרי, הוא כל כך רגוע ושלו, לא מבין שהקבוצה שלו לא מסדרת בלעדיו ורק מחכה לו שהוא יחזור. אני מביטה בשעון ומחכה לגלית שתבוא להחליף אותי כדי שאני אלך להתרענן במקלחת קטנה.

שבוע שלם שחיי בעצירה. שכחתי מחברות. שכחתי מהעבודה. שכחתי מהמשפחה שלי. רגשות האשם והכאב שחשתי לא נתנו לי את האפשרות להתעסק בדבר מלבד עומרי.

אני סוגרת את משחק הכדורגל ומעדיפה לא להביט בקבוצה שמתרסקת בלי עומרי. אני מביטה בפנו וחושבת מתי הוא יתעורר משנתו. הבנתי שהוא נח וכיף לו לא לעשות כלום כבר כמה ימים אבל הגיע הזמן לקום. הרופאים אומרים שרגלו משתקמת מיום ליום והפצעים בראשו כבר מחלימים.

אני מניחה את ראושי על רגלו ועוצמת את עייני. אני מרגישה יד שמלטת את שערי ואני שוקעת בשינה. לא ישנתי בשבוע האחרון מעל לשלוש שעות בלילה. גם אם זה היה התורנות של גלית להיות עם עומרי בבית החולים באותה הלילה לא הצלחתי לישון, המחשבות לא הרפו.

אני שוקעת בשינה שהייתי זוקקה לה אך פחות מעשר דקות אני שומעת צעקה קלה שנשמעת בדיוק כמו גלית. צעקה של שמחה ואושר. צעקה של הקלה. אני פותחת את עייני במהירות ומביטה לכיון כניסת החדר. גלית עומדת שם פוערת פה ומביטה לכיון מיטתו של עומרי.

אני מסתובבת לכיונו של עומרי. עייני נפערות ואני קופצת מהכיסא שאני יושבת עליו. עומרי שוכב ומביט בנו, מחויך. אני מביטה בו בפה פעור ולא אומרת דבר, גלית לעומת זאת כבר עברה את שלב ההפתעה והיא רצה לעברו של בנה ומחבקת אותו בחוזקה.

״אמא הכל טוב״ קולו נשמע בלחש והוא מעט צוחק.

״יפה שלי״ היא מלמלת ומלטפת את פינו ושוטלת נשיקות קטנות על מיצחו. לאחר כמה שניות גם משה ומאור נכנסים לחדרו של עומרי ושמחים לראות שהוא ער. הם מחבקים אותו ושואלים לשלומו והוא רק מהנהן בראשו.

״איך אתה מרגיש? כואב לך?״ שואלת גלית ומסדרת את מיטתו של עומרי בזמן שהוא קם לישיבה.

״הכל בסדר אמא״ הוא מלמל ומביט לתוך עייני ואני מתיישבת חזרה על הכיסא לצד מיטתו. אני מנתקת את המבט ממנו ולא מסוגלת להביט בעיינו. המחשבה שהוא בגללי שם, שבגללי הוא סובל. הורסת אותי.