לנשום

פרק 7 חלק א׳ - כאב

שקט נשמע ברחבי הבית, הדממה של שנינו מורגשת. אני יושבת לצידו באטיות על הספה ומביטה על מסך הטלוויזיה הכבוי וכך גם הוא. השקט אולי נשמע ברחבי הבית אבל הכאב של עידן מורגש. התחושה הנוראית מהבוקר חוזרת ואני רואה כמה פגעתי בו. הוא יושב דרוך, לא נשענן על הספה כמו במאות פעמים שכבר ישב עליה. הרגל השמאלית שלו רועדת אך אני לא עוצרת בעדו להרעיד אותה כמו בכל פעם, נותנת לו לפרוק את הכעס.

ראשו זז מכיון הטלויזיה לריצפת הבית ואנחת יאוש נשמעת מגרונו. ידו מחסות את עיינו והוא מיואש מהמעשים לי ומהדברים האחרונים שקראו. אין לו את הכוח להתמודד עם זה. ״אני מצטערת״ אני לראשונה משמיע את קולי בלחש. עידן מרים את ראשו באטיות ומביט בעייני, חיוך קטן וצבוע הוא שולח לעברי ומבט מזלזל, הוא מזיז את ראשו מצד לצד באטיות. הוא לא מאמין למה שאמרתי, הוא מזלזל בכך.

״את צוחקת עלי״ קולו נשמע בשעשוע אך לא אמיתי. אלה אחד שמלא בשנאה, כעס וזילזול. אני לא מסוגלת להביט בעיינו ואני מסובבת את מבטי לכיון הסלון שבביתי. ״על מה את מצטערת?״ קולו נשמע והכעס משתלט על מילותו. לא בטוחה האם הוא רוצה שאני אענה על השאלות שלו או שפשוט אשתוק ולא יגיד דבר.

״אני מצטערת על הכאב שאתה מרגיש, כל האכזבה שאתה חש. אני מצטערת שפגעתי בך.״ המילים לבסוף נאמרות באטיות מעיקה. מרגישה שאני חייבת לומר בקול את האכזבה שאני מרגישה, שיבין שאני מצטערת. שכבתי עם אופק כדי לפגוע בו אך אני מבינה שהפגיעה כואבת מדי, גם עבורי וגם עבורו.

עידן מביט בפני אך לא אומר דבר. אני לא מסוגלת לישר את מבטי לעברו וממשיכה להביט בחלל הבית. אני מנסה לחשוב מה עובר במוחו, כמה הוא שונא אותי עכשיו? כמה הוא פגוע ממני עכשיו? אך עידן רק מסובב את מבטו לעבר הטלויזיה הכבויה ומלמל בלחש ״תלכי להתקלח. את מסריחה.״

מבטי מופנה לעבר בגדי. אלה אותם הבגדים שיצאתי איתם למועדון והבגדים שבהם עידן פגש אותי בבוקר במטבח ביתו. אני תוהה מדוע הוא דואג אך זה אני מבינה שזה פשוט הזמן שעידן צריך לחשוב לבד על הצעד הבא שלו והוא מבקש ממני להיות כמה רגעים לבד. אני קמה באטיות ומספקת את מבוקשות בזמן שאני מתקדמת לכיון המקלחת.

אני מדליקה את המים החמים ומתענגת על הטיפות שזורמות בגופי. זאת ההזדמנות של עידן ללכת ולא לחזור, לצאת מהבית שלי ולברוח ממני. מהמוח הדפוק שלי והמעשים הסתומים שלי. עידן שמע את התנצלותי ועכשיו הוא מבין שאני מצטערת אך הוא כבר נגלה לכמה שאני שרוטה והוא יעדיף לברוח, ללכת הביתה כמה שיותר מהר, כל עוד הוא יכול. לפני שהוא יקשר יותר מדי וכבר לא יוכל לעזוב.

אני יוצאת מהקלחת והולכת לחדרי, באטיות אני לובשת את הפ'יגמה הראשונה שאני רואה בתוך ארוני. כל הפעולות מתרחשות באטיות, מפחדות לסיים להתלבש ולצאת לסלון ולראות שהוא לא שם. לראות שעידן ברח. אני יבין אותו אך עדין הוא מוותר עלי, על החברות בנינו אבל אני מבינה אותו.