לנשום

פרק 25 - שלוש מילים

עומרי בבית חולים. שלושת המילים האלו ששמעתי דרך קו הטלפון ממאור הספיקו לי כדי לעזוב הכל ולרוץ באמצע בית החולים ולחפש אחר עומרי בשלוש וחצי בלילה. ברגע שהשיחה התנתקה לא חשבתי לרגע איך אני לבושה ועל כל פרט אחר אלה לקחתי את המפתחות ויצאתי בריצה לכיון הרכב.

עשר דקות של נסיעה לכיון בית החולים. בגלל השעה המאוחרת הכבשים רקים והנסיעה קצרה בהחלט. אני חונה בזריזות ומוציאה מהבגז ז'קט זרוק ברכב. אני מביטה על בגדי לרגע, הפיגמה הורודה עם הגקט הכחול ונעלי הבית הסגולות, דבר לא מתאים לדבר אך זה לא משנה כרגע.

אני מתקדמת לעבר שלושת הבניינים הגבוהים של בית החולים. אני לא יודעת לאיזה מהם אני צריכה להכינס , איפה בידוק נמצא עומרי. אני אפילו לא יודע איפה לחפש אותו, אני לא יודעת למה עומרי פה, מה קרה לו, איזה מחלקה הוא נמצא בה. הראש מלא מחשבות והרגלים פשוט רצות ממבנה למבנה, מקומה לקומה, מחפשת משהו מוכר.

אני יוצאת מהבניין אחרי שעברתי בכל הקומות, אני מתנשפת במהירות ומחפשת ספסל לשבת עליו בעייני. אני לפתע מבחינה בעמית צועד לכיון הבניין שממנו יצאתי לפני מספר דקות בודדות. ״עמית״ קולי נשמע בקול חזק אך מתנשף ואני רצה לעברו באטיות. הוא מביט לצדדים מחפש אחר הקול. אני בוחנת את פניו, הוא נראה נסער ומעט שיכור. אני נעצרת למולו והוא מביט בי בהפתעה. ״עומרי״ אני אומרת ומנשפת לפני שאני ממשיכה לדבר ״אתה יודע איפה הוא?״

עמית מהנן בראשו במהירות לחיוב ואוחז בידי אחריו, לכיון הבניין שכבר הייתי בו כמה דקות לפני כן. אנחנו נכנסים למעלית והוא לוחץ על הספרה שלוש. אני מרימה את עייני שמבחינות במקראה על יד המעלית. אני מרפרפת על הכתוב אך עייני נעצרות על שתי המילים שגורמות לליבי להחסיר פעימה ׳חדרי ניתוח׳.

ליבי דופק בחוזקה. הפחד מתחיל להשתלט עלי ולרגע אני לא מבינה למה הוא בחדר ניתוח. המחשבות מתחילות לרוץ והפחד מתגבר. המעלית נפתחת אך אני לא יוצאת ממנה. מפחדת לדעת מה קרה ומה הולך לקרות מהרגע שאני יצא. עמית מביט בי ובהיסוס תופס בידי ומושך אותי אחריו.

מבטי נודד ימינה אך אני לא מבחינה בשום דבר מוכר ואז ראושי מביט שמואלה ובמהירות אני מבחינה בגלית ומשה עומדים בקצה המסדרון יחד עם שלושת ילדהם. מרחוק אני מבחינה איזה ילד חסר בהרכב המשפחתי ועם כל צעד אני מבחינה בפרצופם המודאג. הם כולם עומדים למול האיש שגבו מפונה כלפי, הוא לבוש בחלוק לבן ובגדי עבודה.

אני מתקרבת במהירות לכיונם והדבר הראשון שאני מבחינה בו זה הפחד בעיינה של גלית, אימו של עומרי. הדמעות כבר עומדות בעיינה, עומדות לפרוץ בחוזקה. הפחדים והחששות שבראושי לא נחים לרגע. הדמעות כבר מורגשות על הלחי שלי אף אני מנגבת אותם במהירות עם כף ידי לפני שאני נעמדת לצידה של גלית, מנסה שלא להלחיץ אותה.