לנשום

פרק 7 חלק ב׳ - חבר שלי

השעון מעורר מצלצל בחוזקה. אני נאנחת ביאוש ונזכרת בפגישה שיש לי הבוקר עם דן. אני מתמתחת על מיטתי כמו בכל בוקר אך לפתע אני נזכרת באירוע אתמול בערב, בשיחה עם עידן, בנשיקה ולבסוף נרדמו יחד. אני מסובבת את מבטי למקום שעידן נרדם בו אך אני לא פוגשת בפניו ואני מתרוממת במהירות ממיטתי.

אני מסיימת להתלבש ולהתארגן ויוצאת לסלון הביתה. אני מתקדמת למטבח להכין קפה לפני היציאה ואני מבחינה בעדי ועידן יושבים על האי בזמן שעדי משתפת אותו בסיפור מצחיקה שקרא לה לפני כמה ימים. עידן יושב לוגם מהקפה בזמן שמקשיב לסיפורה ועדי תוך כדי מסדרת את הספרים לתוך תיק הלימודים שלה.

עדי יושבת עם גבה לעברי ולכן עידן מבחין בי קודם, חיוך עולה על שפתיו והוא מאבד עניין בסיפורה של עדי, אך היא עדין ממשיכה לסדר את ספריה לא מבחינה בי. אני מתקדמת לעברו של עידן ונותנת נשיקה קצרה על שפתיו, קולה של עדי כבר לא נשמע ואני מסובבת את מבטי ומבחינה בה פוערת את פיה בהלם רב.

״מה קורה פה?״ קולה של עדי נשמע בבילובל והיא מביטה בי ובעידן. אני מחייכת לעברה ומרימה את הכוס הקפה שעידן הכין לעצמו ולוגמת ממנה במהירות בזמן שמבטה של עדי בוחן וחוקר, עדין מופתע מהנשיקה הקטנה שהענקתי לו. חיוכי מתרחב ואני מניחה את הספל על השולחן בחזרה.

״עדי כבר הכרת את החבר החדש שלי?״ אני שואלת אותה בחיוך ולוקחת את ידי ומניחה על כתפיו בזמן שאני מחבקת ומנשקת את הלחי של עידן. צחוקו של עידן נשמע בזמן שהוא מבחין בפרצופה ההמום של עדי.

״חבר שלך?״ היא מלמלת וההפתעה עדין לא חולפת מפניה. אני מהנהנת לחיוב ומחייכת לעברה וכך גם עידן. ״מזל טוב״ קולה נשמע ולראשונה חיוך עולה על שפתיה, ההלם נעלם והיא מחייכת בהתרגשות. ״שניה מה את עושה ערה כל כך מוקדם?״ קולה נשמע בחדות.

אני מגלגלת את עייני ונאנחת מיאוש ״יש לי פגישה עם דן.״ אני אומרת במילמול ועדי מהנהנת להבנה. אני מביטה בשעון הגדול שתלוי בפינת האוכל ומבינה שאני צריכה כבר לצאת. אני נפרדת מעידן בנשיקה קצרה ומעדי בחיוך ויוצאת מהבית במהירות.

אני מחנה את הרכב בחנית הבניין שבו נמצאים המשרדים של דן. אני נכנסת ללובי המעוצב וכמו בכל פעם מביטה במנורות הגדולות והיפות שמושכות את עייני. אני נכנסת למעלית ולוחצת על הקומה השישית איכן שנמצא המשרד של דן. המעלית נפתחת ואני יוצאת באטיות, אני מבחינה באפרת המזכירה של דן שמביטה בחיוך קטן לעברי. ״אפרתי מה שלומך?״ אני שואלת לשלומה של אפרת בזמן שאני מתקדמת לדלפק שהיא יושבת מאחוריו.

״הכל רגיל. הוא מחכה לך.״ אני מהנהנת להבנה ומתקדמת למשרדו של דן בקצה המסדרון. הוא יושב על הכיסא השחור שהוא כל כך אוהב ואני מתיישבת למולו, מחכה שינתן את הטלפון. עייני חוקרות את המשרד שאני כבר מכירה בעל פה. אפרת נכנסת בצעדים קטנים למשרד ומביטה בי ״רוצה קפה?״ קולה של אפרת נשמע בחיוך ואני מהנהנת לאישור.