לנשום

פרק 24 - חלב

השקט שנמצא בבית עושה לי רעה. מעביר בי תחושה לא נעימה. הרגשה שהכל הולך לכיון לא טוב, שמשהו הולך להשתנות. אני לובשת את הפיגמה הראשונה שאני מבחינה בה ולבסוף אני מתיישבת בסלון בזמן שאני מביטה בטלפון שלי. המחשבות על הסופ״ש רצות בראושי ואני מבחינה שהשעה כבר שמונה והשבת כבר יצאה.

ביום שישי יצאתי מוקם בבוקר והשתדלתי שלא להיתקל בעומרי. בלילה של חמישי הוא החליט להביט איתו מישהו הביתה ובכל הלילה שמעתי אותם. שמעתי את קולה צועק את שמו וכמה שהיא נהנהת ממה שהוא עושה לה, במשך כל הלילה הייתי ערה ולא הצלחתי להירדם. הרגשתי לא רצויה במקום שאני נמצאת בו, שאני מפריעה. כשהייתי גרה עוד עם הבנות ורום הייתה מביאה בנים הביתה אז בבוקר הינו צוחקות על הרעשים ששמנו במשך הלילה אך עם עומרי זה לא המקרה.

אולי אם הינו במצב אחר ביחסים בנינו בבוקר שלמחרת הייתי עוקצת ומעט מתעניינת בנוגע ללילה שעבר אבל הקולות ששמעתי במהלך הלילה לא היו בקטע שבבוקר אני אצחק על כך איתו. אלה הוא פשוט נתן לי תחושה של אי נוחות. לרגע הרגשתי שהוא לא רוצה אותי באזור וזאת הדרך שלו לומר לי זאת או שאולי הוא לא זוכר שיש מישהו בחדר שליד כי זה לא אכפת לו בכלל.

הרגשתי פגועה וכמה שיותר מוקדם יצאתי מביתו בבוקר שלמחרת. במשך כל סוף השבוע עומרי לא הפסיק לחייג אבל לא יכולתי לענות לו. ידעתי שזאת תיהיה טעות לעבור לגור איתו ובכל צעד שלו הוא הוכיח לי זאת. לא ידעתי לאן אני נכנסת אבל אחרי שלושה ימים של מגורים משותפים שחצי מהם העברתי בבית של ההורים שלי, הבנתי כבר אז שזה פשוט לא מסתדר. זה לא מתאים ואין סיבה ללחוץ על משהו שלא עובד.

בשבת בצהריים לא רציתי לנסוע חזרה לביתו של עומרי ולפגוש אותו שוב או לפגוש את הבחורה מחמישי בלילה אך לא הייתה לי בררה כי כבר ביום ראשון בבוקר מתחילים הצילומים לסדרה החדשה שלי ולא יכולתי להישאר בבית של הורי ולהתחבא מכולם ובעיקר מעומרי, לא הייתה לי בררה אלה לנסוע חזרה.

ועכשיו כמו עלובה אני יושבת וצופה בטלויזיה הגדולה שבסלון. המשחק כדורגל התחיל לפני כמה רגעים ואני מבחינה בו עומד בצד המגרש. הוא עייף ותשוש ורואים שהוא לא מרוכז במיוחד. עומרי לא נראה עומרי באותם הרגעים, הוא היה נראה שונה. קולו של הפרשן נשמע במעט דאגה ״כבר מספר דקות שעומרי נראה עייף ולא מרוכז. לא עברו חמש דקות מתחילות של המשחק וכבר הוא פיספס כמה כדורים חשובים, דבר שלא אופייני לו״

אני נאחנת כשהדבר הבאה קורה, הוא לא מפתיעה אותי במיוחד. אך את כל שאר המגרש דווקא כן. הקבוצה של עומרי מקבלת גול אחרי שבע דקות מתחילת המשחק. אני רואה את התסכול בעיינו ואת הכעס כשהצלמה מתמקדת עליו כדי לראות את תגובתו. אני מבינה שעובר עליו משהו שלא נותן לו מנוחה.