"תודה שאתה נותן לי להיות בגג" שון אמר כשהם ירדו ביחד אל הכיתה, "אני יודע שאתה אוהב להיות שם" מייקל אמר בחיוך והאחר הנהן, "מייקל?" הוא שאל והאחר הסתכל עליו, "אני יכול לבוא לבית שלך היום?" הצעיר שאל בלחש והאחר פער את עיניו בבהלה קטנה.
"בשביל?" מייקל ניסה להישמע כמה שיותר סמכותי, "ב-בגלל שגרתי שם, אני אולי אזכר במשהו" הוא הסביר והפרופסור נאנח, "תבוא אחרי הלימודים" מייקל אמר לבסוף ושון חייך באושר, מרוצה מתשובתו של האחר, "תודה!" הוא אמר בהתרגשות, מחבק את חום העיניים המופתע.
"או, א-אני מצטער!" שון הבין מה הוא עושה והוא הלך מהר אחורנית, רואה את פרצופו המופתע של מייקל שעוד יותר גרם לו להבין שלא היה בניהם כלום, "אז אחרי הלימודים" הוא הוסיף במהירות ורץ למטה בשאר המדרגות, משאיר את מייקל לעמוד לכמה רגעים באותה התנוחה.
הפרופסור הרגיש איך שליבו פועם בחוזקה וכבר עכשיו הוא התחרט על שהסכים ששון יכנס לביתו, מפחד שהוא יעשה משהו לא במקום.
----
מיר חייך אל שון, מקבל ממנו חיוך בחזרה ונאנח לעצמו בהקלה, שון סוג של סלח לו, כנראה שמיר הוא בין היחידים ששמח על כך ששון איבד את הזיכרון.
הוא קיווה שאם יום אחד שון ייזכר בהכל, אז ששון לא ישנא אותו כמו פעם, הוא מקווה ששון של פעם ושון של היום יצליחו להסתדר ביחד ולהשתלב זה עם זה, ככה שלשון לא יהיו עוד התקפים, ככה ששון לא יפחד מסטיבן או מאנשים אחרים וככה ששון יהיה עדיין חבר שלו.
-
הצעיר הסתכל על הפרופסור בהתרגשות, כותב את הנאמר בשיעור ומחכה שיסתיים היום, ככה שהוא יראה איפה הוא היה גר לפני שאיבד את הזיכרון.
אולי הוא גם יבין למה הוא לא היה מפוקס בכביש וגרם בעקבות כך לתאונה.
---
'תגיע בערך עוד שעה לבית שלי' מייקל שלח הודעה לקמרון בזמן שהוא ושון צעדו ביחד אל הרכב שלו, לא רוצה להישאר יותר מדי זמן לבד עם שון.
'יאיי, אוקיי' קמרון השיב, לא באמת יודע לשם מה ההזמנה, אבל זה לא משנה, הוא אוהב להיות בחברתו של חברו הטוב, הוא גם יכול לעודד אותו מהמחשבות העצובות על שון.
---
"תיכנס" מייקל אמר לאחר ושון הנהן ופתח את הדלת האחורית, נכנס ומתיישב לפני שחגר את עצמו.
הפרופסור נשם עמוק בזמן שהלך אל הצד השני של הרכב, נכנס אל מושב הנהג וחוגר את עצמו גם כן לפני שהוא התניע ונסע אל ביתו, משתדל לא להביט על שון מהמראה ולא ליצור איתו דיבור.
-
המלוכסן שיחק באצבעותיו, מסתכל על מייקל ואחר כך על החלון, רואה שמתחיל שוב פעם לטפטף, הוא צריך לקנות לעצמו מטריה.
שון נאנח, מסתכל שוב על מייקל והוא הבין שכנראה האחר לא באמת רוצה לדבר איתו.
הם באמת לא הסתדרו בניהם בעבר?
שון כחכח בגרונו, אם כך, אז הוא צריך לפתוח איתו דף חדש.
-
"אתה פרופסור זמני, נכון?" שון שאל ומייקל הנהן, לא עונה במילים, "לכמה זמן?", "שנתיים, עכשיו נשאר לי שנה וארבעה חודשים" הפרופסור השיב והאחר הנהן, "מה תעשה אחרי שתסיים ללמד כאן?" הצעיר שאל, "אחזור ללמד באוניברסיטה הקודמת שבה עבדתי" מייקל הסביר, "אה" שון ענה, נוגס מעט בשפתו התחתונה, מה הוא עוד יכול להגיד בשביל להמשיך לנהל איתו שיחה?
-
"אתה מנגן בפסנתר?" הצעיר שאל כשניזכר בכך שמייקל שומע יצירת פסנתר, "כן" הפרופסור השיב ושון זרח באושר, "באמת? גם אני!" הוא אמר בחיוך ומייקל גיחך קלות, "אני יודע, יש לי פסנתר בבית" הוא אמר ושון חייך, "ניגנתי עליו?" הוא שאל, "לא עליו ספציפית, אבל על הפסנתר הקודם כן" חום העיניים השיב לשאלתו של האחר, מסתכל לשנייה על שון המרוצה לפני שחזר להביט בכביש.
YOU ARE READING
תרפא אותי, פרופסור
Romanceשון הוא תלמיד באוניברסיטה גדולה באמריקה, הוא בן 22 ומוצאו חצי יפני חצי אמריקאי, שון הוא בעייתי, מאוד בעייתי, הוא לא נמצא באוניבסיטה מרצונו החופשי, אביו, שהוא אחד מאנשי העסקים הגדולים באמריקה, מאיים עליו ולוחץ על האוניברסיטה בשביל שיישאר ללמוד שם. שו...
