משפחת גרייס בעלת שני ההורים והנער צעדה לכיוון הבית הכחול הענק, בפינת השכונה הקטנה שבקצה ניו יורק. הבית הכחול נודע בשכונה כבית מקבל, חם ואוהב, וכל אורח ששמע על השכונה, או כל משפחה שגרה בה, לא פספסה שום הזדמנות לבקר בו. כן, כן, אפשר לאמר שמשפחת ג'קסון הייתה מקובלת בהחלט. אך מעטים ידעו באמת את סודם של משפחת ג'קסון, למען האמת, היו הרבה מאוד כמוהם בכל העולם, בדיוק כמו משפחת גרייס שצעדה לעברם עכשיו, אך כל האנשים הללו שמרו על סודם טוב מאוד.
פייפר גרייס צלצלה בפעמון הדלת והיא נפתחה כעבור כמה שניות על ידי אישה זהובת שיער עם עיניים אפורות, היא דמתה מאוד לאמה. "הידרו!" היא ישר אמרה בהפתעה. היא הדביקה נשיקה לשפתיו כברכת שלום ושמעה כחכוחי גרון מאחוריו. "ההורים שלך הזמינו אותנו לארוחת ערב, קיילי" הידרו אמר וג'ייסון - אביו, הנהן."אפשר לעלות אליי לחדר" האישה אמרה מיד, "פייפר, ג'ייסון, ההורים שלי בסלון" היא מיד הוסיפה ושני הילדים.. למען האמת, הם לא היו ילדים כלל וכלל, הם היו כבר בני 24, ו28, אך הורים תמיד יראו את ילדיהם כקטנים. שניהם רצו במעלה המדרגות ונכנסו לאחד החדרים שבמסדרון הארוך. פייפר צחקקה והיא ובעלה נכנסו אל תוך הבית, הם סגרו את הדלת והלכו אל עבר הסלון. שם, בסלון, ישבו פרסי ואנבת' ג'קסון, שנראו שלווים מתמיד. מיד עם כניסתם לסלון, קמה אנבת' וחיבקה את שניהם."איזו יפיפיה את פייפר! כל כך הרבה זמן לא נפגשנו!" היא מיד אמרה בשמחה ובעלה קם מיד וחיבק את ג'ייסון. "תראי מה זה, גם את יפיפיה ואפילו לא הבת של אפרודיטה!" פייפר אמרה וצחקה. "טוב שהגעתם, אני אלך להוציא את הדברים לחצר" אנבת' אמרה ומיהרה לצאת מהחדר. פרסי מיהר ללכת אחריה, נאמן ומסור אפילו בדברים הקטנים ביותר.
"אני חושב שאת יותר יפה ממנה" ג'ייסון אמר לפייפר בעודם יושבים על הספה הגדולה והלבנה שבסלון, כנראה אחד הפריטים הבודדים שלא היו כחולים בבית ג'קסון."אבל אתה חייב לאמר את זה, אתה בעלי" פייפר ענתה והסתכלה לעברו. "ומה אם אני חושב ככה גם בלי הטבעות?" הוא שאל בעודו מתקרב אל פייפר עוד יותר. "טוב, גם זה לא אומר כלום, כי אז-" פייפר החלה לאמר אך לא הספיקה לסיים כי ג'ייסון הצמיד לשפתייה נשיקה ארוכה במיוחד. היא יכלה להרגיש את חיוכו דרך הנשיקה והיא חייכה גם היא. הוא נשאר אותו דבר כשהיה בעבר." עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל ופייפר הנהנה בחיוך. "פייפר, את מוכנה לבוא לעזור לי רגע עם כל האוכל, פרסי לא עושה דבר מאשר לשבת על הנדנדה בחוץ ולאכול מהאוכל שכבר מוכן", הם שמעו את אנבת' מאחוריהם ופייפר במהירות הנהנה וקמה לעזור לחברתה.
שתי המשפחות ישבו סביב השולחן שבחצר, אוכלים וצוחקים כולם, מפטפטים במרץ ומשלימים פערים של הזמן שלא נפגשו. אחרי שהביאו את הקינוח קיילי והידרו מיד ביקשו להודיע הודעה. "אז.. חשבנו על זה הרבה, וגם אם אולי לא תסכימו לזה כי אנחנו דיי כמו משפחה.. אנחנו מאורסים!" קיילי צווחה וכולם צהלו ושמחו בשבילם. "בטח שנשמח!" אנבת' אמרה. "עכשיו אנחנו באמת משפחה! מזל טוב!" פרסי אמר וכולם צחקו. הם ישבו שם במשך שעות ודיברו.
כולם היו מאושרים.
זה היה החלום שפייפר הכי שנאה לחלום. מאז שג'ייסון מת, היא חלמה הרבה חלומות כאלה. בכמה שנים האחרונות הם כבר הפסיקו, היא התחילה לצאת עם מישהו אחר מביתן ארס, היו לה את כל חבריה, היא הייתה מאושרת מתמיד, אך החלומות לפעמים שבו אליה, ואז היא הייתה מתעוררת, יוצאת, וחוזרת לחייה החדשים. חיים בלי ג'ייסון. חיים, שאולי קשה להתרגל אליהם, אך הם החיים של פייפר. פייפר איבדה חיים של הרבה אנשים בחייה, אז היא לא הייתה מוכנה לאבד עוד חיים של אנשים אחרים. היא גם לא הייתה מוכנה לאבד את החיים שלה עצמה, מכיוון שאז זה היה פוגע בכל כך הרבה אנשים אחרים, ופייפר ידעה את זה. והיא הוכיחה לכולם, ולעצמה, שחיים זה משהו ששווה לשמור עליו. למרות, שמאבדים בהם הרבה, הרבה דברים.
מוקדש לאחת שכותבת ספר. אתם לא מכירים. טוב, אחת מהקוראים מכירים.
