"אתה אומר את זה רק כי יש לך סרטן, פארקר!", לוקאס צעק עליי ושררה שתיקה בכל חדר האוכל. הייתי המום ורתחתי מכעס שהוא צעק את זה ככה בחדר האוכל, בשביל מה יש חבר טוב אם לא בשביל שישמור סודות? ברגע שהוא הבין מה הוא אמר ראיתי את הבעת החרטה שעל פניו. זעמתי מולו כשכל חדר האנשים בקפטריה הסתכלו עליי בהפתעה. הסתערתי החוצה מחדר האוכל כשאני טורק את הדלת מאחורי בכעס. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל ידעתי שאני רוצה להתרחק מהמקום הזה. יצאתי מהשער, בלי התיק ובלי הטלפון והמשכתי ללכת, הרחק מכל המבטים השופטים. שמעתי צעדי ריצה מאחורי ואת לוקאס צועק "פארקר, זה היה בטעות! זה- זה נפלט לי", הוא אמר והסתובבתי אליו. "טעות? טעות? ואיך היית מרגיש אם אני הייתי מגלה להם שאתה יתום? אתה רוצה את כל המבטים המרחמים האלה שלהם למרות שהם לא יכולים לעשות שום דבר? זו הייתה אמורה להיות הבחירה שלי אם אנשים ידעו את זה או לא!", צעקתי, ולא היה לי אכפת שהאנשים הבודדים שברחוב ישמעו אותי."אני סמכתי עלייך, לוקאס, ואתה זורק אותי לתנינים", סיננתי, והמשכתי ללכת לכיוון הבית שלי." יש סיכוי שאני אמות תוך חודשיים, ואתה רוצה שאני אבזבז את החודשים האלה עם רחמים?", צעקתי אליו." אתה לא תמות! ואני בטוח שלא הייתי רוצה שתכעס עליי במשך כל החודשים האלה", הוא אמר, ספק בהתחננות ספק בדרישה. "פשוט-אל תדבר איתי בימים הקרובים, בבקשה" אמרתי לו והמשכתי ללכת. ברגע ראיתי שחור ונפלתי לאחור.
LG
