ישבנו מסביב למדורה, לכל אחד מקל עם פרגיות, מרשמלו, או כל דבר אחר תלוי מעל האש. אחד מהחברים שלי עובר ניתוח עוד שבוע, ואז לא יוכל ללכת במשך כמה חודשים. לא יקרה שום דבר, אבל רצינו לעשות משהו מיוחד. היינו בשדות של המושבה, זה היה מקום שנהגנו לבלות בו בדרך כלל. הדלקנו מדורה וישבנו שם במשך שעות, כל הלילה, בעצם. בזמן שישבנו, הסתכלתי על כל אחד ואחד מהאנשים בחבורה שלי. כמה שאני אוהבת אותם. החברים שלי, האנשים שאני מכירה מכיתה ד, מכיתה א, מהגן, או מאז שנולדתי, המשפחה האמיתית שלי. חשבתי על המשפט שאומר שלא צריך הרבה חברים, אלא רק קצת חברי אמת אמיתיים. ואז שמחתי שיש לי הרבה כאלה. חשבתי כמה אני מזליסטית שזכיתי בהם. איך יכולתי לשרוד את כל היסודי, ואת כל חטיבת הביניים בלעדיהם? רק בזכות העובדה שידעתי שהם שם, ותמיד יהיו. כולנו צחקנו. צחקנו אחד עם השני, אחד על השני, ועם כולם. שמחנו. ידעתי שיכול להיות שזה לא יימשך אחרי החטיבה, ואחרי התיכון. אמרתי למי שישבה לידי, "כמה מגניב יהיה אם ניפגש כולנו עוד 20 שנה, והחיים שלנו יהיו כל כך שונים אז", אמרתי. ואז היא אמרה משפט כל כך נכון, "חשבי כמה מגניב יהיה אם נשאר חברים עד אז". חייכתי אליה בהסכמה.
אומרים שחברים שאתה מכיר יותר מ7 שנים ישארו חברים שלך לעד. אני מקווה שכך יהיו חבריי שלי.
LG
