"אני לא יודעת איך לעשות את זה!", צעקתי בתסכול, נופלת על רצפת הסטודיו בכעס. "קדימה, קומי", המורה הושיט לי את ידו. קמתי לבדי וסיננתי "אני לא צריכה את העזרה שלך". הוא גלגל את עיניו ואמר. "את חייבת לשנות את הגישה שלך", הוא אמר, ואני גלגלתי את עיניי בחזרה. הלכתי חזרה לפינת החדר והתחלתי את התרגיל מחדש. בלאנס, פדשובל, פיקה, פיקה, קפיצה ו.. נפילה מחודשת. הפעם נשארתי על הרצפה. הכאב העז שהרגשתי ברגלי הימנית הרגיש כאילו מישהו תוקע בי סכין שוב ושוב ושוב."קומי", הוא אמר שוב. נעמדתי בעדינות ומיד נפלתי חזרה לרצפה. "א-אני לא יכולה", אמרתי כמעט בלחש. המורה מיד התכופף ונגע לי ברגל, מה שלא עזר לכאב בשום צורה. "ניקח אותך לאחות", הוא אמר והרים אותי בשתי ידיו. אני לא זוכרת מה קרה לאחר מכן. התעוררתי במרפאה כשלידיה מצד ימין שלי וקייל מהצד השני. לאט לאט התיישבתי וישר כשלידיה וקייל שמו לב שהתעוררתי הם עזרו לי להתיישב. "את בסדר?", "כואב לך?", "את יכולה ל-", הם הפציצו אותי בשאלות."למה אני לא יכולה להרגיש את הרגל שלי?", שאלתי. הם הסתכלו אחד על השני ואז בחזרה עליי. "נחתת לא טוב מהקפיצה, כנראה, ו.. מסתבר שהיה לך גידול ברגל", לידיה החלה לומר. הם השילו את השמיכה לרגליי והמראה שהיה שם זעזע אותי. ממש איםה שאמורה להיות רגל ימין, הייתה רגל ממתכת, מחוברת לגוף שלי."הרופא אמר שהיו צריכים לכרות אותה או שהגידול יתפשט, את לא תוכלי לרקוד יותר", קייל אמר."איםה ההורים שלי?", שאלתי כשדמעות מתחילות להיווצר בעיני. "הם לקחו את הטיסה הראשונה הביתה, הם אמורים לנחות עוד שעתיים בערך", קייל אמר. לא ככה חשבתי שתיגמר קריירת הריקוד שלי. או בכלל. ואין לי יותר סיכוי. התחלתי להתייפח כשחבריי חיבקו אותי משני הצדדים, ושפכתי את ליבי ביניהם, מרטיבה את השמיכה בדמעותיי. נשברתי. מה אני אעשה עכשיו?
LG
