"לולה! בואי ניסע הביתה", מארק אמר. "רק עוד... שלוש כוסות", התחננתי, ומארק, שלא היה שיכור פחות ממני, הסכים בחיוך וקרץ לי. "שלוש-עשרה?", הוא שאל. חסמתי את פיו בידי ולקחתי עוד כוס מהברמן.
אני לא הכי זוכרת מה קרה מאז. אני חושבת ששתיתי לפחות עוד איזה עשר, או עשרים כוסות. אני ומארק החלטנו לנסוע הביתה, והוא נהג. היו לנו לפחות 20 דקות נסיעה, ובגשם שעכשיו אולי חצי שעה. אחרי עשר דקות של נסיעה בערך, מארק נבהל והסתכל עליי. "המפתחות עלייך?", הוא צעק. "עיניים על הכביש מארק, והמפתחות בטוח אצלי!", אמרתי והחלתי לצחוק בזלזול. חיטטתי בתיקי עד שהבנתי שהם לא שם. "הם לא פה! הם אצלך?", שאלתי. הוא הניד את ראשו. "את לקחת אותם!", הוא אמר, ויכולתי לראות זיעה מצטברת בכפות ידיו. "שכחת אותם בבר? אני לא מאמין! את כל הזמן שוכחת דברים!", הוא צעק והסתכל עליי בכעס. "זה לא נכון! וגם אם כן, אני לא היחידה! שבוע שעבר אתה שכחת את המתנה לסאלי בבית, לא אני", האשמתי אותו על זה. "זה לא קשור, את פשוט לא אחראית לולה, תקחי אחריות על המעשים שלה, ואל תאשימי אותי בכל דבר שקורה לך", הוא צעק."עיניים על הכביש מארק, ואתה ממש חוצפן! איך תמיד אני אשמה בהכל?", צעקתי חזרה. הרמתי את התיק שלו והתחלתי לחטט גם בו." מה את עושה?", הוא שאל וניסה למשוך ממני את התיק." תעזוב מארק, אני רק מחפשת את המפתחות", אמרתי. הוא לא הפסיק למשוך ואני לבסוף הוצאתי את המפתחות המצלצלים מתיקו." תראה מה מצא- מארק תיזהר!", צעקתי כשהוא החזיר את עיניו לכביש והמכונית שמולנו פגעה לנו בחוזקה בפגוש.
" אני מצטער", הוא אמר, שנייה לפני שהתעלפתי וראיתי שחור.
